דוד דדון
מוהל מוסמך מטעם הוועדה הבין
משרדית של הרבנות הראשית
ומשרד הבריאות

נייד: 0528428721

 פתאום עבר רחש בשוק היהודי: "המן הרשע". שתי מלים אלה הספיקו. בתוך שניות התרוקן השוק כדי מחציתו. רוכלים ורוכלות עטפו בחיפזון את מרכולתם ונעלמו בבהלה. חנויות הוגפו ולקוחות רבים נשאו את רגליהם והתפזרו כעדת ציפורים נפחדות. רק הנועזים יותר העזו להישאר במקומם. מעולם לא הצליח איש לעמיד על שורש שנאתו העזה של קומיסר העיירה כלפי היהודים. תמיד מצא דרך להתעלל בהם ולרדת לחייהם. הוא היה קונסם בקנסות, מחרים את סחורותיהם ועוד כהנה התעמרויות. בהצמדת הכינוי "המן הרשע" היה אפוא גם שמץ מן התקווה שיהא סופו של זה כסופו של זה. ר' הלל, תושב העיירה, היה מוהל. כמתחייב מאווירת אותם ימים, נאלץ היה לבצע את מלאכתו בחשאיות רבה. חרש-חרש היה נודד מבית לבית, כדי להכניס את ילדי ישראל בבריתו של אברהם אבינו. לא אחת נרמז לו כי השלטונות מודעים למעשיו, אך הוא ראה בכך את שליחות חייו ולא נרתע. באותו בוקר היה ר' הלל בדרכו לעבר אחד הבתים בשכונה יוקרתית בעיירה. את שם משפחת הנימול לא ידע, אבל על-פי הכתובת הבין שמדובר באיש נושא משרה ממשלתית, את הכתובת והשעה קיבל מאת שמש בית-הכנסת. כשנכנס אל הבית, מצא בו רק את השמש. "עוד מעט יגיעו עוד שבעה יהודים, וביחד עם אבי הבן יהיה לנו מניין", הבטיח זה. ואכן, כעבור דקות אחדות הופיעו עוד שבעה אנשים, שעל פניהם ניכרו אותות התרגשות ופחד. הכול המתינו עתה לאבי הבן, שיביא עמו גם את התינוק. "מיהו בעל-הבית?", הופנתה השאלה אל השמש. גם הוא לא ידע להשיב עליה. בבוקר, כשעמד לנעול את שערי בית-הכנסת, הופיע מאחוריו אדם לבוש הדר ותחב בידו פתק קטן, שבו נרשמו כל הפרטים הקשורים בברית. זמן רב לניחושים לא נותר להם, כי מיד הופיע בעל-הבית והרך הנולד בידיו. האיש היה עטוף במעילו, שלכן קשה היה להבחין בתווי- פניו. אולם ר' הלל, שעמד סמוך אליו ולקח מידיו את התינוק, הצליח להעיף מבט חטוף בפניו. נדמה היה לו כי כבר ראה פעם את הפנים הללו, אך בשום אופן לא הצליח להיזכר מתי והיכן. הברית הסתיימה במהירות, והאיש נחפץ ליטול עמו את הרך הנימול ולהסתלק כלעומת שבא. למחרת מצא ר' הלל מתחת לדלת ביתו מכתב שהעביר חלחלה בכל גופו. זו אינה הפעם הראשונה שהוא נקרא לבוא אל משרדי השלטונות, אבל הפעם ניבא לו לבו רעות. "הגיע רגע האמת", חש. בהגיעו אל הבניין, הופנה ישירות אל לשכתו של הקומיסר. לבו פעם בחזקה וכל גופו רעד. לפתע, בעודו מתבונן בקומיסר, הבזיק במוחו רעיון לא-ייאמן: "זה הוא!".הקומיסר שלף סיגריה מקופסת העץ שעל השולחן והציתה. עיניו ריצדו בחוריהן ונשימתו נעשתה כבדה. "הבחנתי שזיהית אותי אתמול", פתח ואמר. "לכן זימנתי אותך לכאן כדי לוודא שאיש בעולם לא יידע זאת מלבדך". הקומיסר קם ממקומו, ניגש אל החלון, הקיש עליו באצבעותיו בעצבנות וחזר לכיסאו. לפתע, ללא כל הודעה מוקדמת, החל לספר על עצמו ועל עברו. הוא גדל אי-שם בעיירה קטנה. אמו היתה אשה טובה ואוהבת, אך אביו היה אדם נוקשה ואלים. הוא היה מכה אותו בלי הרף ומשפילו לעיני כול. יום אחד ברח מביתו. שלוש פעמים התחרט על מעשהו ואף שלח מכתבי חרטה לאביו, אבל זה לא השיב לו אף לא על אחד מהם. הדבר פצע את נפשו אנושות, וכך גמלה בלבו החלטה לנטוש לגמרי את יהדותו. הוא התגייס לצבא, נעשה קצין, ועם הזמן התקדם במעמדו עד שהגיע לתפקידו הנוכחי. מצבור עצום של שנאה הצטבר בקרבו כלפי היהודים. עוד בעבר נשבע, כי יבוא יום והוא ינקום בהם. לפני שנים אחדות נשא אשה, שרק לאחר הנישואין נודע לו כי אף היא יהודייה. כשכרעה ללדת את בנם בכורם, הסתבכה הלידה והתעורר חשש לחייה ולחיי העובר. באותם רגעים השביעה אותו, כי אם ישאר היילוד חי - ימול אותו. הוא הבטיח למלא את בקשתה אך בלבו התכוון שלא לקיימה. כשבסופו של דבר ניצלו חייה של רעייתו, התעשת והחליט לקיים את הבטחתו. "כשראיתי אתמול את נכונותכם להסתכן למען אדם שאינכם מכירים אותו, זע משהו בלבי", סיים את סיפורו. "שוב אינני יודע אם באמת אני שונא כל-כך את היהודים"... תושבי העיירה הבחינו כי דבר-מה קרה לקומיסר. הוא חדל להתנכל ליהודים. כשעבר בשוק היהודי, עשה זאת במהירות ובלי להביט ימין ושמאל. קומתו כאילו שחה. השחצנות שאפיינה אותו - נעלמה. בצוהרי פורים עברה שמועה מרעישה בעיירה: הקומיסר השתבץ ומת. בניגוד לצפוי, לא עוררה הבשורה פרץ של שמחה וצהלה, אלא תחושות תמיהה והשתוממות. הכול הרגישו כי משהו עבר על האיש. שוב לא אמרו "המן הרשע", אלא הקומיסר. כשהגיעה הבשורה לר' הלל, נצנצה דמעה בעינו. הוא היה היחיד שידע את שהתרחש בלבו של הקומיסר. סערת הרגשות, שלראשיתה היה עד, היא זו שהכריעתו.

אורית ואייל מספרים על הברית של בנם

  [hdplay videoid=8 width="100%" height="100%" style="position:absolute"  playlist=false autoplay=false]  

קראו עוד