מבוגר שנימול – אם צריך לברך הגומל
שו"ת ציץ אליעזר חלק יט סימן נג
א. אודות ברכת הגומל לנשים יולדות.
ב. אדם מבוגר שנימול אם צריך לברך הגומל לאחר שנתרפא מהמילה.
ג. הדין דמאכילין אותו הקל קל תחילה אם נאמר גם על החולה בעצמו.
ד. קרוב המסכים לקחת כליות מקרובו שמת להציל על ידם חולה מסוכן, אם מותר לו לקבל שכר עבור זה ולא נקרא שנהנה מאיסורי הנאה.
להנ"ל שבסימן הקודם
ב"ה י"ב אלול תשנ"א ירושלים עיה"ק תובב"א אחדשה"ט באהבה וכבוד. יקבל בזה מכתב - הערכה על ספרו החדש נשמת אברהם חלק ד' ועולה על מזבח הדפוס. לחובת הקודש אכתוב לו קצת דברי תורה לענינים שדן בספרו המהולל.
א) בחאו"ח סימן רי"ט בנשמת אברהם אות ד' מביא בשם ספר מטה לוי ח"ב חאו"ח סימן ח' שמעיר לומר שיולדת איננה מברכת ברכת הגומל מפני דממנ"פ, אם הלידה אפשר בלי סכנה אמאי תברך ואם אי אפשר בלי סכנה הרי לא לתוהו בראנו ולשבת יצרנו וקדשנו במצותיו. ומוסיף הספר וכותב שאולי מטעם זה לא הזכיר הב"י עצמו בשו"ע שלו כלל ברכת הגומל לא לאשה ולא לבעל.
ועפי"ז מוסיף כבו' וכותב דלפי דברי המטה לוי הנ"ל יוצא שגם אדם מבוגר שלא נימול בילדותו ונימול כעת דג"כ לא יברך ברכת הגומל אחרי שנתרפא מהמילה ע"כ.
ולענ"ד נראה דדברי המטה לוי נדחים מהלכה, והממנ"פ שלו על כך שלא תברך ניתן לסתור אותו בפשיטות, והוא דבאמת אי אפשר בלי סכנה, ומשום כך הרי ישנם בגמ' ובשו"ע כל הדינים המיוחדים עבור יולדת בנוגע לחלל שבת עבורה וכן לענין שלא לצום ביום הכיפורים.
ומה ששואל הספר דא"כ הרי לא לתהו בראנו ולשבת יצרנו וקדשנו במצותיו, אני משיב ואומר, דאה"נ, אבל חוץ מה שאפ"ה חייב אדם מכל מקום לברך הגומל אפילו בכל כגון דא על מה שניצול מסכנה ולא נתעוררו עליו דינים וקיטרוגים בקיום המצוה כמאמרה כנדרש, וכיוצא בזה, כידוע, הרי ביולדת מצינו בגמ' מפורש במיוחד על כך. כדאיתא בשבת ד' ל"ב ע"א שעונותיה של האשה נזכרים בשעה שכורעת ללדת, וכן במשנה שם שעל שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן, ועוד איתא בשבועות ד' ח' ע"א ונדה ד' ל"א ע"ב היולדת חוטאת היא דבשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה ע"ש, וא"כ שפיר יש לה ליולדת לברך ברכת הגומל על שאפ"ה ניצלה מהסכנה, ופשוט.
וכמו כן מה שהמטה לוי רוצה להסתייע לדעתו וכותב דאולי מטעם זה לא הזכיר הב"י בעצמו בשו"ע שלו כלל ברכת הגומל לא לאשה ולא לבעל. הנה נעלמו ממנו בעת כתבו זאת דברי הב"י בטור שם, דכותב בדבריו ליישב במקצת על מה שנוהגים מקצת אנשים שכשיולדות נשותיהם עומדים ומברכים ברכת הגומל, ושלאו ברכה לבטלה היא מכיון שהיא כדי לתת לשבח והודאה על הטובה שהזמין לו שניצלה אשתו ע"ש, ונמצאנו למדים שכל דיונו ופקפוקו של הב"י שם הוא מפני שלבעל הא לא נתרחש שם נס בלידת אשתו, ומזה איפוא שאבל הא ליולדת בעצמה היה פשוט ליה להב"י שליכא בזה ברכה בטלה אם תברך, דאל"כ אין כל מקום ללימוד הזכות שרוצה הב"י שם ללמד על הבעלים המברכים כמובן.
ומכיון שהב"י כבר הזכיר מזה בפירושו הארוך בטור תו הרי כבר נכלל זה בכלל אלו שהזכיר בשו"ע שלו את הסוגים שחייבים בכללים לברך הגומל, ולא פירט כאו"א לחוד והסתפק בכללים שנותן על כך. ובכגון זה כו"ע יודו שהב"י סמך על מה שכבר כתב והזכיר בב"י בטור, ולא אמרינן שחזר בו ממה שלא חזר ופירט זה במפורש בשו"ע שלו, (עיין שדי חמד בכללי הפוסקים סימן י"ג אות ה' ע"ש).
אציין בזה גם דברי התורת חיים על סנהדרין ד' צ"ד ד"ה אני אומר, שכותב בפשיטות שהאשה צריכה להודות על ניסה מה שילדה בשלום ע"ש, ויעוין גם במשנה ברורה בס' רי"ט ס"ק י"ז ע"ש.
כמו כן אציין לספר שלמת חיים ח"א סימן נ"א שמחבר הספר שאל להגרי"ח זאנענפלד ז"ל בענין ברכת הגומל ליולדות אם י"ל שתמתין לברך אחר עבור שלשים יום מלידתה, והשיב לו שיכולה בסתם לברך כבר אחר ז' ע"ש, אבל עצם הדבר שצריכה היולדת לברך היה פשוט ליה להגרי"ח ז"ל שצריכה לברך.
ב) מהאמור נלמד גם על מה שכבו' מעיר לענין אדם מבוגר שלא נימול בילדותו ונימול כעת אם צריך לברך הגומל, דנראה דפשוט הדבר ג"כ דאם נכנס עי"כ במצב כזה בגדר של מי שצריך לברך המפורט בשו"ע (אי להב"י, ואי להרמ"א) דאזי שפיר צריך לברך ברכת הגומל לאחר שנתרפא מהמילה, ובפרט שהרי יכלו המקטרגים לעורר עליו קטרוגים בשעת הסכנה על שהמתין ולא נימול עד כעת, יהיה מאיזה טעם שיהיה.
ג) לבסוף לא אמנע מלהזכיר גם זאת, כי דבר זה שלא להצריך לברך ברכת הגומל על דבר שמצווה לעשות זאת ליכנס לסכנה (כעקידת יצחק וכדומה) כבר עלתה במחשבה קדמונית וכתובה בספר מחזיק ברכה להחיד"א ז"ל או"ח סימן רי"ט. שאביו ז"ל ר"ל בכזאת דדבר שהוא במאמר ובציווי ה' לעשות, או אפילו שלא יהי' בפרטות וביחוד רק מימרא דרחמנא לקדש שמו יתברך בכלל, אז אף שהקב"ה יעשה לו נס אינו מברך, והחיד"א ז"ל פנה בזה להגאון בעל חזון נחום ז"ל, ובדברי תשובתו שהשיב לו סתר זאת לחלוטין והעלה בפשטות שגם בכה"ג כשניצול צריך לתת שבח והודאה לו יתברך על זה, יעו"ש ביתר אריכות בפרטי הדברים הנידונים שם.
ד) בחאו"ח סמן תרי"ח בנשמת אברהם אות ג' מביא כבו' חידושו של האור שמח בפי"ד מה' מאכלות אסורות הי"ד שכותב לחדש לומר דכל הדין שמאכילין אותו הקל קל תחילה הוא רק על המאכיל, אבל האוכל, הוא המסוכן בעצמו, אינו צריך לדקדק בזה, דוגמא למה שכתבו המחברים גבי רודף שניתן להצילו בנפשו דאם יכול להצילו באחד מאבריו דאסור להרוג אותו, ובכל זאת הנרדף בעצמו אינו צריך לדקדק בזה כמובא במשל"מ סוף הלכות חובל, וא"ש לשון משנתנו מאכילין וכו', ע"כ.
ונראה לענ"ד דלא כן, ונוסף למה שהאור שמח בעצמו מסיים בדבריו לבסוף וכותב דאמנם לשון הברייתא ביומא בהך דמי שנשכו נחש וכו' לא יאכל עד שיעשר לא משמע כן כדיעו"ש.
הנה מצאתי בספר המקנה להגאון המפורסם הגרא"ז סופר ז"ל בקו' קול סופר שבסוה"ס אות ז' שעומד בדבריו על הדקדוק הזה של לשון "מאכילין" שכתוב במשנה, ושואל, דלמה בחרו לומר מאכילין שאחרים נותנים לו הקל קל, וכותב לבאר ההיפוך מהנ"ז, והוא, כי אם החולה בעצמו לוקח לאכול דבר איסור להציל נפשו אז בודאי צריך ליקח הקל קל תחילה דהלא אצל האוכל אשר נהנה מהכ"ת יקח איסור מיתה או כרת אם יוכל להחיות נפשו באיסור לאו או עשה, אם יש קל לא הודחה איסור חמור, אבל המאכיל אשר כל איסורו הוא שעובר על לפני עור לא תתן מכשול אז היה ס"ד הכי גדול הלאו דלפני עור אם מטעה אותו באיסור מיתה וכרת או באיסור לאו, וא"כ יוכל ליתן לו איסור מיתה וכרת כמו איסור לאו ועשה, קמ"ל דכאן שהוא חולה ואיסור קל הודחה לפניו א"כ אינו עובר על לפני עור, וא"כ צריך להאכיל לו הקל קל הגם דחולה לא ידע מאומה, יעו"ש ביתר אריכות, והוא מסתבר.
אך יש לי מקום עיון על זה, דהתינח אם נאמר דהלאו דלפני עור הוא לאו מיוחד ונפרד וכללי הוא הכולל לכל עבירה שהיא ואין לה כל קשר לעצם סוג העבירה אזי יש לומר כנ"ל בהמקנה דהלאו דלפ"ע איננו גדול אם מטעה אותו באיסור מיתה וכרת או באיסור לאו, ולכן הוי ס"ד דיוכל ליתן לו איסור מיתה וכרת כמו איסור לאו ועשה, אבל אם נאמר דהלאו דלפני עור הוא חלק בלתי נפרד מהעבירה שרצונו להכשילו והוא ענף ואביזר ממנו כדמצינו להבעל המאור בסנהדרין סו"פ סורר ומורה דס"ל כן כדיעו"ש אזי הרי בודאי הלאו דלפ"ע אם מטעה אותו באיסור מיתה וכרת הוא יותר חמור ממה שמטעה אותו באיסור לאו ועשה ואיך הוה ס"ד שיוכל ליתן לו איסור מיתה וכרת כמו איסור לאו ועשה.
ויש לתרץ ולומר, שבזה גופיה תלוי הס"ד שהיה אפשר לומר, ומה דמשמעינו דלא כן הוא, והוא דהוי אמינא לומר שהלאו דלפני עור הוא לאו מיוחד ונפרד הכולל לכל עבירה שהיא, לכן הו"א שיוכל ליתן לו איסור מיתה וכרת כמו איסור לאו ועשה, קמ"ל שהוא חלק בלתי נפרד מסוג העבירה שעובר עליה, והוא ענף ואביזר ממנה. ולכן צריך להאכילו הקל קל. וזה אמנם לא כחילוקו של ספר המקנה.
ואליבא דהרמב"ן בסנהדרין שם, וכן הר"ן, דס"ל דהלאו דלפ"ע הוא לא נפרד ואיננו כהענש להעבירה שמכשיל את השני בה, אלא היא עבירה מיוחדת כשלעצמה כוללת לכל המצוות שבתורה, וכך נראה שסוברים כן גם הגרע"א במשניות בפ"א דשבת מ"א ד"ה ובעה"ב פטור, ותפא"י בבועז שם סק"ב ע"ש (יעוין מ"ש מזה בספרי שו"ת ציץ אליעזר חלק ט"ו סימן נ"ג, וחלק ט"ז סי' ה' יעו"ש) אליבא דידהו נחלק שפיר כחילוקו של ספר המקנה, והוא, דהס"ד היה דאין הפרש בזה בין חמור לקל מכיון שהוא לאו נפרד כולל, קמ"ל שאפ"ה יש להאכיל הקל תחילה מפני כי איסור קל הודחה מפניו ואיננו עובר על לפ"ע, וכנ"ל.
ובדעתי עולה לתרץ בגוונא אחרינא זה שנקטה המשנה לשון מאכילין אותו, והוא, כדי לאשמיענו בזה דחיובו ויכולתו של החולה להציל את עצמו איננו פוטר ואיננו מוריד החיוב בזה גם מאחרים למהר להגיש לו ההצלה הגם שיוכל להעשות זאת על ידי עצמו, (ויעוין מה שהארכתי לברר זאת בספרי שו"ת ציץ אליעזר חלק ח' סימן ט"ו פרק ז' אותיות י"ט - כ' שהחיוב הוא בכזה יעו"ש). אבל עצם פרטי הדיונים בזה להאכיל אותו הקל קל תחילה אין אבל חילוק בין אחרים לבין עצמו, וגם בעצמו מחויב לחזר אחר זה.
ה) בחחו"מ סימן ת"כ סעי' ל"א בנשמת אברהם כותב כבו' לחקור: מה יהא הדין באדם שנפטר וקרובו מוכן שיקחו מהמת הכליות לשם השתלה ביהודי רק בתנאי שיקבל תשלום עבור הכליות, אם מותר זאת ולא מקרי נהנה מהמת, שניוול המת הרי אסור מן התורה ומותר במקום פיקוח נפש ולכן כאן יהיה מותר ומצוה לקחת מהמת הכליות או העור כדי להציל נפש מישראל, אך הנאה מהמת גם אסורה ולפי רוב הראשונים ואחרונים האיסור מן התורה, וא"כ יהיה אסור מן התורה לקבל תשלום עבור אברי המת, ומביא לזה מה ששואלים: איך נוהגים הכתפים, הרוחצים, השומרים וכו' לקחת שכר הא נהנים מאיסור הנאה, ומתרצים שלוקחים שכר מפני שזה מוטל על הקרובים, או שלוקחים שכר בטלה, ומציין לכך משו"ת חתם סופר חיו"ד סי' קכ"ח, ושו"ת מהר"מ שיק חיו"ד סימן שמ"ג, ושד"ח, ועוד. וכותב שאבל כל ההיתר הנ"ל לא שייך לגבי שאלתנו, כי כאן אין הקרוב בעלים על המת, ואמנם צריכים את הסכמתו כדי לקחת אברים מהמת לשם הצלת נפשות, אך אם הוא מקבל שכר עבור זה הרי הוא נהנה מהמת ואפשר שהוא עובר על איסור תורה.
ומוסיף כב' וכותב, כי אך אם הכסף נדרש כדי לשלם עבור טיפול יקר שקרוב אחר זקוק לו כדי להציל את חייו שוב יהיה מותר.
ומסיים וכותב, שהסכים עם זה הגרש"ז אויערבאך שליט"א עכ"ד.
והנה לענ"ד נראה דאם המדובר היכא שנטילת הכליות מהמת היא בשעה שמת כבר בודאות, ולא רק מות קליני וגזע מוחי +יעוין מה שביררתי בזה באריכות בספרי שו"ת ציץ אליעזר חלק י"ז סימן ס"ו יעו"ש, ולמען התועלת אדפיס בזה מה שנתפרסם לאחרונה מזה ב"יתד" מתאריך י"ב תשרי תשנ"ב חות דעת מידידי הגאונים המפורסמים מוהר"ר שלמה זלמן אויערבאך ומוהר"ר יוסף שלום אלישיב שליט"א וז"ל: בס"ד יום ח"י מנ"א תשנ"א. נתבקשנו לגלות דעתינו, דעת תורה, בענין השתלת הלב או שאר אברים לצורך חולה מסוכן בזמן שלב התורם פועם ומוחו כולל גזע המוח אינו מתפקד כלל הנקרא "מיתת המוח". דעתינו שאין שום היתר להוציא אף אחד מן איבריו ויש בזה משום שפיכות דמים. שלמה זלמן אויערבאך, יוסף שלום אלישיב+ וכמו"כ לפי ההנחה שנקבל ונחליט שמותר ומצוה בכגון דא לקחת מהמת הכליות, והדומה לזה כדי להציל נפש מישראל. +דיש בזה מבוכה גדולה בין הפוסקים, יעוין מ"ש מזה בספרי שו"ת ציץ אליעזר חלק ד' סימן י"ד יעו"ש+ באופן שתשאר לפנינו רק השאלה אם מותר לקרוב שצריכים את הסכמתו לכך לדרוש ולקבל שכר עבור אברי המת, נראה דמותר לו שפיר לקבל תשלום על כך, ואין לאסור זאת מחמת איסור הנאה מהמת.
דהנה נוסף על התירוצים שמתרצים איך שהכתפים והשומרים מקבלים שכר, אשר מזכירם כבו' כנ"ז, ואשר אי אפשר להחילם גם על נידוננו, מצינו עוד בספר שו"ת אמרי יושר להגר"מ אריק ז"ל בח"ב סימן כ"ב שכותב לתרץ בגוונא אחרינא ולומר שלכן מותר קבלת השכר מפני דבמידי דמצוה ליכא כלל משום משתכר באיסורי הנאה מכיוון שנוטל שכר בעד מצוה שצריכים לעשות, ומאריך לבסס זאת ע"פ ההלכה ע"ש.
והנה חידוש זה של האמרי יושר מצינו שכותב בעצם לומר זאת גם המהר"מ שיק שם (בחיו"ד סימן שמ"ג) כאשר דן עוד בדבריו איך שמותר לרופא לקחת שכר עבור קביעת מותו של החולה, הרי הו"ל כמשתכר באיסורי הנאה, וכותב לתרץ ולבאר דמותר זאת עפימ"ש החתם סופר ז"ל בחיו"ד סימן ק"ל לכך לא מיקרי שכר מצוה משתכר באיסו"ה, הואיל והאדם מחויב ומוכרח להביא צוארו בעבודת השם, וקבלת השכר הוא ממילא וכו', וא"כ גם כאן ע"כ הוא מחויב לזה לילך ולראות את המת כיון שהוא בר ישראל ועליו ג"כ מצות קבורה ואי אפשר לקוברו בלתי אם יראנו הרופא תחילה וכו' וכיון שהוא מחויב לעשות זאת אע"ג דיש לו השכר בעוה"ז מהבעלים השכר ממילא קאתי ואיננו בכלל משתכר באיסו"ה יעו"ש במהר"מ שיק.
וא"כ לפי"ז דון מינה גם לנידוננו שמותר נמי לקרוב לקבל שכר עבור האברים ולא מיקרי זה משתכר מאיסורי הנאה היות ואי אפשר לקבל אברי - המת לשם פיקו"נ כדי להציל נפש מישראל בלתי הסכמתו, והקרוב הזה הרי ג"כ מחויב בכך להביא צוארו בעבודת השם לקיים מצוה זאת של הצלת נפש מישראל (אם נניח שישנה מצוה בכה"ג כנ"ז), א"כ לא מיקרי זה משתכר באיסורי הנאה דהרי מחויב לעשות זאת גם בלעדי זה, והשכר שנוטל הוא איפוא בעד מצוה שצריכים לעשות, ויש שכר בעוה"ז מהבעלים והשכר ממילא קאתי וכנ"ל.
ו) נוסף על האמור, נראה לי כי בכלל ישנה עצה לכך, והוא שיתנו ביניהם שהקרוב יטול את השכר עבורם רק כאשר הכליות יקלטו אצל החולה וישובו לתחיה, דאז הרי אין כבר על הכליות דין של אברי - מת שאסורים בהנאה, מפני דאבר מת אסור בהנאה ולא אבר חי, בדומה למה דאיתא בנדה ד' ע' ע"ב שהושב על השאלה של בן השונמית (שהחיה אלישע) מהו שיטמא: "דמת מטמא ואין חי מטמא". ואז אם יעשו ככה לא תהיה איפוא בכלל בעיה של איסור הנאה מאברי מת.
אולם מעיקרא דדינא נראה לי דבלא"ה יש להתיר קבלת השכר וכנ"ל, ומותר אפילו בלי התנאה. כנ"ז אם הקרוב לא יסכים לכך לעשות בכזאת לרווחא דמילתא.
אליעזר יהודא וולדינברג