הדפסה
כניסות: 1455

מילה במוצאי יום שמיני בין השמשות

שו"ת יביע אומר חלק ו - יו"ד סימן כג

 

לכבוד מחותני היקר המוהל הותיק יראת ה' היא אוצרו, אוהב התורה ולומדיה, נעים זמירות ישראל, ר' יעקב ששון שליט"א. אודות השאלה בדבר תינוק הנימול לשמנה ואירע אונס שלא הספיקו למולו ביום השמיני עד ששקעה חמה, האם כדאי בכל זאת למולו בבין השמשות, דהיינו בתוך זמן י"ג דקות וחצי לאחר השקיעה, שמא עדיין יום הוא, או עדיף יותר שלא למולו בבין השמשות שהוא ספק לילה, ויש למולו ביום התשיעי? והנני להשיבו בס"ד.

 

(א) ביבמות (עב:) נחלקו ר"א בר' שמעון וחכמים בדין מילה שלא בזמנה, שלדעת ר"א מילה שלא בזמנה אפשר למול גם בלילה, וחכמים אומרים שאינו נימול אלא ביום, ודרשי הכי מדכתיב וביום השמיני ימול, ו' יתרה לרבות מילה שלא בזמנה. ונקטינן הלכה כחכמים. וכן פסקו הרי"ף והרא"ש (ר"פ ר"א דמילה), והרמב"ם (פ"א מה' מילה ה"ח), והטוש"ע יו"ד (סי' רסב ס"א). ואע"פ שהתוס' יבמות שם כתבו, דהא דדרשינן בקידושין (כט) אותו ולא אותה, שאין האשה חייבת למול את בנה, ותיפוק ליה דהו"ל מ"ע שהז"ג שנשים פטורות, י"ל דההיא סוגיא ס"ל כר"א בר"ש שמילה שלא בזמנה הויא אף בלילה, והו"ל מ"ע שאין הז"ג. ע"כ. נמצא שסתם הגמ' אזלא כר"א בר"ש. מ"מ אין תירוצם מוכרח, והתוס' (מגילה כ) תירצו באופן אחר, דאי לאו קרא דכתיב אותו ולא אותה הו"א דנשים חייבות למול את בניהם, משום דאיכא כרת במצות מילה, ואין הנשים פטורות ממ"ע שהז"ג אלא כגון מצה שמחה והקהל דלית בהו כרת ומנייהו ממעטינן נשים, אבל מילה שיש בה כרת, וגם נכרתו עליה י"ג בריתות הו"א דמחייבי קמ"ל. ע"ש. גם הרמב"ן והריטב"א (קידושין כט) תירצו באופן אחר, דסד"א דוקא במצוה דנפשייהו נשים פטורות ממ"ע שהז"ג, אבל מילה שהמצוה של בנה חייבת קמ"ל אותו ולא אותה. ע"ש. וכ"ה בתוס' רי"ד שם. גם הרשב"א והריטב"א בחי' למגילה (כ) כ', דהא דמייתי הש"ס ראיה שאין מלין אלא ביום מדכתיב וביום השמיני ימול, ובשבת (קלב) יליף לה מדכתיב בן שמנת ימים ולא לילות, הכא מייתי האי קרא משום חידושא שאף מילה שלא בזמנה אינה אלא ביום, מדכתיב וביום השמיני ו' יתירה. ע"ש. וכן הוא בתוס' הרא"ש מגילה שם. ולזה כיון הטורי אבן מגילה שם. וע"ע בס' הרוקח (הל' לולב סי' ר"כ) בד"ה זמן גרמא, מ"ש לתרץ בזה. ע"ש. והשפת אמת בחי' למגילה כ' לתרץ, שאע"פ שגוף עשיית מצות מילה צ"ל ביום, מ"מ המכוון בזה כדי שהאדם יהיה מהול ביום ובלילה, ולא חשיב מ"ע שהז"ג אלא רק מצוה שחייב בה ביום, ובלילה פטור ממנה, משא"כ מילה שתכליתה להיות נימול תמיד בכל הימים והלילות לא הוי זמן גרמא. ע"כ. ויש סמוכין לדבריו ממ"ש בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סי' יא), שעיקר מצות מילה אינה העשייה אלא תכליתה שצריכה המילה להיות חתומה תמיד בבשרו. ע"ש. וכ"כ הגר"י מפוניביז' בשו"ת זכר יצחק (סי' ה). ע"ש. (ועמש"כ בשו"ת יביע אומר ח"ה חיו"ד סי' כב אות ג). איך שיהיה להלכה בודאי דנקטינן כרבנן דר"א בר' שמעון. וכמ"ש ג"כ המאירי (יבמות עב: ושבת קלג:) והאור זרוע ח"ב (סי' צו). וכן פסק בעל העיטור בהל' מילה. וכ"פ המהר"ם מרוטנבורג בתשו' (דפוס פראג סי' שכד). וכן הובאה תשובתו בשו"ת הרשב"א (סי' תתעז). וכ"כ בשמו תלמידו בהגהות מיימוני (פ"א מה' מילה). ע"ש. (אלא שמה שסיים מהר"ם שם דקי"ל כת"ק דר"א שמילה שלא בזמנה נמי אינה אלא ביום, שאפי' מאן דלא דריש ו', מ"מ ו' ה' דריש, לכאו' תמוה, דביבמות שם אמרי' הכי לגבי והנותר ביום השמיני, אבל במילה ליכא אלא ו' יתרה, ור"א בר"ש פליג. וכבר תמה כן השאגת אריה ס"ס נג. ע"ש. ואולי יש שם ט"ס, וגירסא אחרת היתה למהר"ם ביבמות שם. וע' בחי' הריטב"א יבמות עב: ובתוס' הרא"ש מגילה כ ודו"ק). והנה נראה שבמילה שלא בזמנה נמי אם נימול בלילה לא יצא אף בדיעבד. וכדמוכח להדיא מלשון הרמב"ם (פ"א מה' מילה ה"ח) שכ', אין מלין לעולם אלא ביום לאחר עלות השמש, בין ביום השמיני שהוא בזמנה, ובין שלא בזמנה שהוא מהתשיעי והלאה, שנא' וביום (כצ"ל) השמיני ימול, ביום ולא בלילה, ואם מל משעלה עמוד השחר כשר. ע"כ. הא אם מל קודם עלות השחר לא יצא. וממה שכתב כן לאחר שהשוה דין מילה שלא בזמנה למילה בזמנה שאינה אלא ביום, ואח"כ כ' שאם מל לאחר עה"ש יצא, מכלל שבלילה אף בדיעבד לא יצא. ומרן הב"י (ר"ס רסב) כ', היכא דעבר ומל בלילה, מפשט המשנה משמע שאינו כשר, דקתני וכולן שעשו משעלה עה"ש כשר, וא"כ יצטרך לחזור ולהטיף דם ברית. וכ"כ הגמ"י. וא"כ תימה על הפוסקים שלא הזכירו דין זה, ואפשר שהם סוברים שא"צ להטיף ד"ב. וכ"נ מדברי הרא"ש פר"א דמילה שכ' שאם מל בתוך שמנה א"צ לחזור ולהטיף ד"ב. וכ"נ מדברי הרשב"א בתשו' שאכתוב להלן בסי' רס"ד. ולפ"ז צ"ל שמה ששנינו וכולן שעשו משעלה עה"ש יצא דמשמע דבלילה לא יצא לא קאי אמילה אלא אאינך. ע"כ. אולם המאירי (מגילה כ) כ' וז"ל: וכולן שעשו משעלה עה"ש בדיעבד יצאו, אבל קודם לכן אף בדיעבד לא יצאו, אלא שמכל מקום במילה הרי נימול ויצא מכלל ערל, אלא שלא קימו המוהלים מצות מילה. ע"כ. אלמא שמפרש לה אמילה, ובכל זאת נראה דבריו שא"צ לחזור ולהטיף דם ברית. וכן י"ל אף בדעת הרמב"ם הנ"ל, שאע"פ שמפרש למתני' גם על דין מילה מ"מ א"צ לחזור ולהטיף ד"ב. וזה שלא כמ"ש הרמ"א בהגה (סי' רסב) שאם עבר ומל בלילה צריך להטיף דם ברית, וכן פסק מהריק"ש, וכן העלה הש"ך שם. ושכ"פ הב"ח. וכן פסק מהרש"ל בס' ים של שלמה (יבמות פ"ח סי' ו). ע"ש. אבל השאגת אריה (סי' נג) אף שהוכיח במישור מד' הרמב"ם הנ"ל שאם מל מילה שלא בזמנה בלילה לא יצא אף בדיעבד, מ"מ (בסי' נד) העלה שא"צ לחזור ולהטיף דם ברית. ע"ש. וזה שלא כמו שהעלה בשאלת יעב"ץ ח"א (סי' לה) דבדיעבד אם מל בלילה יצא. ע"ש. וע"ע בתפארת למשה יו"ד (סי' רסב). ע"ש. שמדברי הרמב"ם מבואר להיפך. וכ"כ בהגמ"י שם. וע' בשו"ת ספר יהושע (סי' נב - נג). ובדברי הגאון מהר"ש קלוגר בספר החיים (סי' תר דס"ז ע"ד). ובשו"ת פרי יצחק ח"א (ס"ס כט). ודו"ק. +/הוספות ומילואים/ מש"כ להוכיח מדברי הרמב"ם דמילה בלילה, ושכ"כ להוכיח השאגת אריה. ודלא כהשאלת יעב"ץ. נ"ב, גם בס' עט סופר (כלל מט דע"ז רע"ד) כ' שאם מל בלילה כשרה. וליתא.+

 

(ב) ובהשקפה ראשונה היה נראה בנ"ד, שאפשר למולו בבין השמשות, שמכיון שבכל ספק דאורייתא אזלינן בתר חזקה קמייתא כדילפינן בחולין (י:), אוקי בין השמשות על חזקת היום שעבר, ואכתי יום השמיני הוא, ולא פקעה המצוה דביום השמיני ימול, עד הלילה שאחריו. וראיה לזה ממ"ש בהוריות (ד), אדם שהביא כפרתו בבין השמשות, ספק משחשכה נתכפר לו, ספק מבעוד יום נתכפר לו, אינו מביא אשם תלוי. וכ' בתוס' הרא"ש, דה"ט משום דמוקמינן היום בחזקתו. ע"ש. וה"נ אזלינן בתר חזקה. אולם בשבת (לה:) אמרינן, העושה מלאכה בשני בין השמשות של שבת חייב חטאת ממה נפשך, ופירש רש"י, שעשה מלאכה בבין השמשות של ערב שבת ושל מוצאי שבת בהעלם אחד, שאין כאן אשם תלוי, אלא חטאת, שממה נפשך אם לילה הוא חייב על ערב שבת, ושל מוצ"ש אינו כלום, ואם יום הוא חייב על מוצ"ש, ושל ע"ש אינו כלום, וכגון שעשה מלאכה במשך כל זמן בין השמשות דליכא לספוקי להאי בתחלתו ולהאי בסופו. ע"כ. ואם איתא דאזלינן בתר חזקה דמעיקרא בכה"ג, יתחייב על ביה"ש דמוצ"ש בלבד, אפי' לא עשה בביה"ש של ע"ש, דנוקמי אחזקת יום השבת ויתחייב חטאת, וכמ"ש התוס' כתובות (כב:). אלא ודאי דלא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא בכה"ג. וע' בפירוש רש"י (שבת לה סע"א) שכ' דבבין השמשות של ע"ש חייב אשם תלוי. וכ"כ הרמב"ן בתורת האדם (ענין אבלות ישנה דס"ו ע"ב), שזמן תוספת שבת ויוהכ"פ שמוסיפין מחול על הקדש, ודאי שהוא קודם זמן בין השמשות, דהא מצות תוספת אינה אלא עשה, ובין השמשות דע"ש ועיוהכ"פ ספק כרת הוא, וחייב עליו אשם תלוי, ובשני ביה"ש חייב חטאת שמנה. ע"כ. וכ"ה בחי' הריטב"א (שבת לה), ובהר"ן (יומא פא:). ע"ש. אלמא דלא אמרינן דביה"ש דע"ש כיון דהוי ספק יום ספק לילה אוקי אחזקה דמעיקרא להיתרא. אלא חייב עליו אשם תלוי. ואף שמד' התוס' כריתות (יז:) ד"ה מדסיפא, נראה שדוקא על ביה"ש דמוצ"ש דאיקבע איסורא והו"ל כחתיכה אחת משתי חתיכות חייב אשם תלוי, משא"כ בביה"ש דע"ש. ע"ש. מ"מ אף לדעתם אסור מה"ת אלא שאינו חייב אשם תלוי. ומה גם שכל הפוסקים הנ"ל לא ס"ל כד' התוס'. וכן מוכח מד' הרמב"ם שאף בביה"ש דע"ש חייב אשם תלוי כד' הראשונים הנ"ל. וכמ"ש הפר"ח יו"ד (בכללי ס"ס אות א'). ובערוך לנר כריתות שם. ע"ש. וכן ראיתי בשו"ת חקרי לב ח"א מיו"ד (סי' קיב דקס"א ע"א) שהביא מ"ש התורת חיים לגבי ביה"ש דאוקי אחזקה קמייתא, ותמה עליו שהרי על ביה"ש חייב אשם תלוי, ובמאי עסקינן, אם בכניסת השבת חול גמור הוא, ואם ביציאתו שבת גמור הוא מטעם חזקה ויתחייב חטאת, ובשבת (לה:) אמרינן, העושה מלאכה בב' ביה"ש חייב חטאת ממ"נ, ואם איתא על ביה"ש דמוצ"ש לחוד נמי יתחייב חטאת מטעם חזקה. ועוד שבפרש"י (שבת לה) כ' שהעושה מלאכה בע"ש בביה"ש חייב אשם תלוי, וכן ד' הרמב"ם והר"ן. וע"כ דלא חשיב חזקה בכה"ג. ע"ש. גם בשו"ת מהר"ם שיק (חאו"ח סי' צא) בד"ה אמנם, הוכיח מההיא דשבת (לה:) דלא מהני חזקת יום לביה"ש שבכל רגע פנים חדשות באו לכאן וכו'. ע"ש. וכן הסביר בשו"ת דבר משה תאומים (סי' נה). ע"ש. ולכאורה י"ל ג"כ דביה"ש הוי ספקא דדינא, ולא מהני חזקה אלא לגבי ספק במציאות ולא לגבי ספקא דדינא, שהדין לא ישתנה בגלל החזקה. וכמ"ש המשנה למלך (פ"ב מה' טומאת צרעת ה"א). וכ"כ עוד הרבה אחרונים. (וע' בשו"ת יביע אומר ח"ג חיו"ד סי' יב אות ח). והנה נודע ספק המגן אברהם (סי' שמב) בהא דקי"ל לא גזרו על השבות בבין השמשות, אם הדין כן גם בביה"ש של מוצ"ש. ע"ש. והאריכו בזה האחרונים. ובאמת שמבואר בחי' הרשב"א (עירובין לב:) סוף ד"ה באילן, שגם במוצ"ש לא גזרו על השבות בביה"ש. וכן העיר הברכי יוסף שם. וע' בשו"ת אבן יקרה תליתאה (סי' עה) במלואת אבן, שחכם אחד העיר לו ממתני' ספ"ב דשבת, ספק חשכה ספק אינה חשכה אין מעשרין את הודאי וכו' אבל מעשרין את הדמאי וכו', ולמה כפל הלשון ספק חשכה ספק אינה חשכה, אלא לומר, א' בכניסת השבת, וא' ביציאת השבת, שבשניהם לא גזרו על השבות בביה"ש. והרב המחבר שם כ' לדחותו בשתי ידים. ולא ראה שכבר פירש כן בתוספות חדשי' במשניות ספ"ב דשבת, וקילסו הגאון רעק"א בתוספותיו שם שהוא דבר נחמד. וכ"כ הקרבן נתנאל בהגהות נתיב חיים (סי' שמב). וע' בשו"ת תפארת צבי (חיו"ד סי' סה דע"א ע"ד). ע"ש. מכל הני מילי מעלייתא ילפינן דליכא למימר לגבי ביה"ש אוקמי אחזקת יום דמעיקרא. וע"ע בזה בשו"ת תורת חסד מלובלין (חאו"ח סי' טו אות ג). ובשו"ת ציץ הקדש ח"א (סי' לט). ובשו"ת שארית יהודה (סי' קמה). ובחי' למס' ר"ה ט כתבנו עוד בזה. ואכמ"ל. ודו"ק.

 

(ג) ותבט עיני בשו"ת יעב"ץ ח"א (סי' לה) שכ', שאם נולד ביום ונשתהו בשמיני עד בין השמשות, כיון דאיכא מ"ע דביום השמיני ימול, ושמא ביה"ש יום הוא ומקיים המצוה כמאמרה, י"ל דלא משהינן המצוה עד למחר, מאי אמרת דילמא ביה"ש לילה הוא, ואין מלין בלילה, הא ליתא, שכבר הוכחתי לעיל דבדיעבד מילה שלא בזמנה כשרה אף בלילה, והא נמי כדיעבד דמי, כיון דמספקא עבדינן, שמא עדיין אפשר לקיים המצוה בזמנה. ועוד שאם ישהנו עד למחר ג"כ הו"ל דיעבד, דהו"ל שלא בזמנה, וא"כ למה נפסיד בחנם אפשרות קיום המצוה כתקנה, ולזה דעתי נוטה, דחביבה מצוה בשעתה, כדאמרינן בפסחים (סח:) גבי איברים ופדרים, וגם משום דזריזין מקדימין למצות. ומיהו מודינא בביה"ש שלאחר זמנה שאין מלין דבכה"ג ודאי יום עדיף. עכת"ד. והנה כל יסודו נשען על מה שהניח שמילה שלא בזמנה כשרה בדיעבד בלילה, אבל לפי מה שמוכח מד' הרמב"ם להיפך, וכמ"ש השאג"א, מסתבר טפי לומר שיש לדחותו למחר לקיים המצוה של מילה, ולא יגרום ספק ביטול המצוה ע"י מילה בלילה, דשמא ביה"ש לילה הוא. וע' בירוש' (פי"ט דשבת ה"ה), יעקב איש כפר גבורייא שאל לר' חגי, מעתה נולד בין השמשות יהא נימול בין השמשות, (פי' קרבן העדה, נולד בשבת בבין השמשות, יהא נימול בביה"ש, דממה נפשך אם ביה"ש שנולד בו יום שפיר נימול בשבת, ואם ביה"ש לילה, אף זה שנימול בו לילה, והו"ל חול ושרי). א"ל אילו הוינא אנא ואת עלין בחד תרעא דילמא הוינא יכלין מכוונה? (פי', אילו היינו נכנסים אני ואתה בפתח אחד וכי אפשר לצמצם שנכנס יחד שלא יקדים אחד לחבירו, וה"נ דילמא תחלת שקיעה יממא הוא וסופו ליליא). ולכאו' משמע מכאן כד' היעב"ץ, דמילה בלילה כשרה בדיעבד, ומש"ה הוה ס"ד שיהא נימול בביה"ש, דשמא ביה"ש יום, ונולד בשבת ונימול בשבת. ואם נבוא לחוש שמא לילה הוא, עכ"פ אין כאן חילול שבת, דה"נ לילה הוא והו"ל חול. אבל אם נאמר שמילה בלילה אף בדיעבד פסולה, ודקארי לה מאי קר"ל. (אלא שהיעב"ץ לא כ' להכשיר בדיעבד אלא מילה שלא בזמנה בלילה, אבל הכא שמא הו"ל מילה בזמנה למחרת היום, דשמא ביה"ש לילה. וע' בתפארת למשה (סי' רסב). ובספר החיים (סי' ת"ר דס"ז ע"ד). ע"ש). וממסקנת הירוש' לאסור ליכא תיובתא להיעב"ץ, דהכא הוי כעין ס"ס להחמיר שלא למולו בביה"ש, דשמא כשנולד היה יום ועכשיו לילה, ושמא כשנולד לילה היה, ומצותו למחרת היום. אבל בנולד בודאי ביום אה"נ שיהיה מותר למולו בביה"ש ועדיף טפי מלהשהותו למחר. ובשיורי קרבן תמה על הס"ד בירוש', דהא דילמא לילה הוא ואין מלין בלילה, ותי' דאתא כראב"ש ביבמות עב: דס"ל מילה שלא בזמנה בלילה כשרה. ע"ש. וקשה דא"כ מה השיבו דשמא נולד בתחלת שקיעה דהיינו יום, והמילה בסוף שקיעה דהוי לילה, ומה בכך הא מילה שלא בזמנה כשרה בלילה. וע' במתא דירושלם שפירש ד' הירוש' באופן אחר. וכן פירש מהר"א פוסק בס' כורת הברית (סי' רסב סק"א). וע"ע בשו"ת עמק יהושע (חיו"ד ס"ס כ) שג"כ דחה ד' השירי קרבן, ופי' הירוש' באופן אחר. ועש"ב. ועכ"פ כבר כתבנו שכל יסוד דינו של היעב"ץ נשען ע"פ מה שהניח שמילה בלילה שלא בזמנה כשרה בדיעבד, אבל לדידן דנקטינן כמ"ש הרמב"ם שאף בדיעבד פסולה, הרי אם ביה"ש לילה הוא הו"ל כמבטל בידים מצות מילה, דשמא ביה"ש לילה הוא ועדיף טפי להניחו למחרת היום, ולמולו ביום תשיעי. והן אמת שהיה מקום לקיים דינו של היעב"ץ גם לדידן, לפמ"ש המנחת חינוך (במצות מילה, דף ד' סוף ע"ג), שאין איסור כלל למול בתוך שמנה ימים, ואפי' ע"י פסולים כיון שעדיין לא חלה עליו המצוה, ואח"כ כשהגיע הזמן שוב הרי אין לו ערלה ואינו מצווה למול, ואף שבודאי לא קיים מ"ע, אבל עכ"פ גם לא ביטל מ"ע דמילה, אלא דבעידן ריתחא ענשי אעשה שלא הביא עצמו לחיוב המצוה וקיומה. אבל למחות בידו מנלן, הרי לא מצינו איסור לחתוך הערלה בתוך זמנו, רק משום חיבוב המצוה כדי לקיים מצות הבורא, אבל איסור לא מצינו בזה. וכן הדין לאחר זמנו בלילה, שאז אין המצוה חלה עליו בלילה, כי גזרת הכתוב שאין זמן מילה בלילה, ולא חלה עליו אז מצות מילה כלל, ואם רוצה לחתוך הערלה בלילה איני יודע שום איסור בזה, וכשיגיע היום לא חלה עליו המצוה, רק שאינו מקיים המצוה. ומ"ש (במגילה כ) שאין מלין בלילה, היינו שאינו מקיים מצות מילה בלילה, אבל שיהיה איסור בדבר לא שמענו ומעולם לא ראינו בש"ס שיאמר שיש בזה לאו הבא מכלל עשה דכתיב וביום ולא בלילה, אלא רק שאינו מקיים המצוה אלא ביום, ואין לנו לדרוש מדעתינו וכו'. ע"ש. ולפ"ז אפשר דבבין השמשות שיש ספק שמקיים מ"ע דביום השמיני ימול, מורינן ליה הכי אף לכתחלה למולו בביה"ש ולא לדחותו למחר, כיון שאין שום איסור במילה בביה"ש. והמנחת חינוך שם הביא דברי המשנה למלך (פ"י מה' מלכים) דס"ל שעובר בעשה אם מל בלילה, וחולק עליו בזה. ע"ש. ולכאו' כן משמע קצת מלשון המאירי (מגילה כ). וי"ל. שו"ר בשו"ת חבצלת השרון (חיו"ד סי' עח) שנשאל בנ"ד מרב אחד, והרה"ג השואל תמה על הפתחי תשו' שהביא להלכה דברי השאלת יעב"ץ הנ"ל שיש למולו בביה"ש, והפתחי תשו' עצמו הביא אח"כ דברי השאג"א שאם נימול בלילה אף בדיעבד לא יצא, וא"כ בודאי שאין למולו בביה"ש. והרב המחבר העיר לתרץ ע"פ המנחת חינוך הנ"ל, אלא ששוב כ' לדחות ד' המנחת חינוך, שהרי המנ"ח עצמו במצות קרבן פסח (מצוה ה' אות ז) כ' שאף קודם זמנו חיובא רמיא עליה באיסור עשה שישתדל שיוכל לקיימו בזמנו. ולכן כ' דמסתברא כד' המשנה למלך שעובר בעשה אם מל בלילה, וא"כ אסור למולו בביה"ש של יום ח', שאף שיש ספק שמא עדיין יום הוא ומקיים מ"ע דביום השמיני, מ"מ הרי יש ספק להיפך שמא לילה הוא ועושה איסור שמבטל מצות מילה לגמרי. ודמי למ"ש הרמב"ם (בפי"א מה' שגגות ה"ב), דמש"ה כל החייבים קרבן מספק אין מביאין, משום שמא יעשו איסור בהבאת חולין לעזרה. ולכן ד' השאלת יעב"ץ אינם ברורים אצלי, ואם היה בא מעשה לידי הייתי מתיישב הרבה בזה. עכת"ד. ודפח"ח. אתה הראת לדעת שאין דברי השאלת יעב"ץ מוסכמים להלכה.

 

(ד) אולם בנ"ד נראה שיש מקום להורות למולו לכתחלה לאחר שקיעת החמה, כי נודע בשערים המצונים בהלכה מחלוקת הראשונים על זמן בין השמשות, שלדעת ר"ת בתוס' שבת (לה), גם לאחר שקיעת החמה, שהשמש נכסית מעינינו, במשך שלשה מיל ורביע, יום גמור הוא לכל דבר, ורק לאחר מכן מתחיל זמן ביה"ש, וכעבור שיעור ג' רבעי מיל הוא זמן צאת הכוכבים, שהוא לילה ודאי. ע"ש. וכן דעת הרמב"ן בתורת האדם (בענין אבלות ישנה דף פד ע"ג). וכ"כ הריטב"א והר"ן והמאירי שם. וכ"כ הסמ"ג (עשין לב) והרוקח (סי' נא). והמרדכי (שבת שם). וכ"כ הארחות חיים (בהל' יוהכ"פ אות ג), ושכן פסק רב האי גאון בתשובה. וכ"כ הרא"ה בחי' לברכות (כז). וכ"כ הרא"ש (בפ"ק דתענית סי' יב ובפ"ח דיומא סי' ח). וכן דעת עוד הרבה ראשונים. וכמש"כ בשו"ת יביע אומר ח"ב (חאו"ח סי' כא) ובמלואים שם. וכן פסק מרן בש"ע א"ח (סי' רסא). ואע"פ שאנו נוהגים כד' הגאונים הסוברים שמיד לאחר שקיעה מתחיל זמן ביה"ש, וכמ"ש הגר"א בביאוריו לאו"ח (סי' רסא). מ"מ בנ"ד בודאי דחזי לאצטרופי לספק ספיקא, שמא הלכה כר"ת וסיעתו שעדיין יום גמור הוא, ואת"ל שהלכה כהחולקים שמיד לאחר שקיעה נחשב ביה"ש, שמא ביה"ש יום הוא, ומכיון שיש לנו ס"ס שעדיין יום הוא כדאי לקיים מצות עשה דביום השמיני ימול, אע"פ ששקעה החמה. (ורק לאחר י"ג דקות וחצי מהשקיעה, שלדעת הגאונים הוא לילה ודאי, אף שלד' ר"ת וסיעתו עדיין יום הוא, אין לעשות מעשה למולו, כיון שאנו נוהגים כד' הגאונים). וכן מצאתי להגאון מהר"א פימנטיל בס' מנחת כהן (בקונט' מבוא השמש מאמר ב פרק א', דף יז ע"ג) שכ', אם שכחו או נאנסו ולא הספיקו למול ביום שמיני עד ששקעה החמה, יש לסמוך על דעת ר"ת וסיעתו, ומצוה למול אותו אחר השקיעה, כיון שעדיין יום גמור הוא כפי התורה, וזה יותר טוב ממה שנדחה המילה למחרת היום, שאז הוי מילה שלא בזמנה, ולכן ראוי לעשות המצוה בשעתה, שאפי' שבת החמורה נדחית מפני מילה בזמנה. ובלבד שיהיה קודם זמן בין השמשות (של ר"ת), שהוא לאחר ג' מילין ורביע אחר השקיעה. וגם בתנאי שלא יראו שני כוכבים וכו'. ע"ש. ובאמת שאין לנו להקל כל כך, ורק בתוך י"ג דקות וחצי שיש ס"ס להחמיר יש למולו בביה"ש שלנו, אבל לאחר מכן יש לדחות המילה למחרת. והמנחת כהן לשיטתו שם (די"ז ע"ב), שגם בנולד בשבת אחר שקיעה יש למולו בשבת, אבל לדידן שאין אנו נוהגים כן, וכמ"ש מרן החיד"א בברכי יוסף א"ח (סי' שלא סק"ז), וכן במחזיק ברכה (שם סק"ה), שכל ששקעה השמש נידון כבין השמשות ונדחית מילתו להבא, ושכן המנהג בא"י, והוא הנכון. ע"ש. לפ"ז גם בשהו ולא מלו עד כעבור זמן ביה"ש שלנו, אע"פ שלד' ר"ת וסיעתו יום גמור הוא, אין למולו אז, אלא דוחים מילתו למחרת, אבל בבין השמשות שלנו שיש ס"ס להחמיר, יש למולו ולקיים מ"ע דביום השמיני ימול. ואע"פ שבנולד בשבת בתוך ביה"ש אין אנו מלין אותו בשבת מכח ס"ס, שאני התם שנהגו לחוש לאיסור כרת לפי דעת הגאונים, וכמ"ש כיו"ב במשנה למלך (פי"ב מה' בכורים הי"ט), שהחמירו בדין בכור בהמה טהורה, משום דאיסור כרת הוא, ולא מהני ס"ס. וע' בפרש"י חולין (קלד). ובפמ"ג בפתיחה להל' טריפות בד"ה וראיתי. ע"ש. משא"כ בנ"ד. ולפ"ז י"ל שאם נולד בע"ש אחר שקיעה בתוך זמן ביה"ש יש למולו בערב שבת, מטעם ספק ספיקא. וכן בשאר ימי החול. והן אמת כי ראיתי בשו"ת הרדב"ז ח"ד (סי' רפב), שהאריך בדין תינוק שנולד בע"ש אחר שקיעת החמה, ולאחר שהעלה שהעיקר כד' ר"ת וסיעתו שבתוך ג' מילין ורביע נחשב ליום גמור, ונימול בע"ש, כתב לדון אם יש ספק אם נולד בתוך שיעור בין השמשות של ר"ת, או קודם לכן, שלכאורה יש כאן ספק ספיקא למולו בע"ש, שמא נולד קודם לכן ויום גמור הוא, ואת"ל בבין השמשות, שמא ביה"ש עצמו יום הוא. ושוב דחה, דלא חשיב בכה"ג ס"ס, דהא ביה"ש ג' ספקות יש בו, שמא כולו מן היום, שמא כולו מן הלילה, ושמא יש בו מן היום ומן הלילה, וכמ"ש בשבת (לד:) בפרש"י והר"ן. ולפ"ז כאן א"א לומר שמא נולד ביום קודם ביה"ש, ושמא ביה"ש יום הוא, שזה הספק האחרון אינו שקול, שיש בו שני צדדים להחמיר, שמא כולו מן הלילה, ואת"ל אין כולו מן הלילה שמא יש בו משניהם (ובלילה נולד), לפיכך ידחה לעשירי. ועוד שמכיון שאנו מסופקים מתי נולד הוי כאילו לא בקיאינן בשיעורא דרבנן, וכל שאין השמש בראש הדקלים נחשב כביה"ש להסתלק מן הספק וכו'. עכת"ד. ובעניותי לא זכיתי להבין דברי קדשו, שגם הספק האחרון דשמא בין השמשות יום הוא נחשב כספק שקול, דשמא כולו מן היום, ואת"ל אין כולו מן היום שמא יש בו מן היום ומן הלילה. וזה התינוק נולד ביום. ובלא"ה דעת הרבה אחרונים שספק שאינו שקול חזי לאצטרופי לספק שקול, להכריע להיתר משום ס"ס, וכמ"ש ג"כ בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סי' קכו). וה"ט משום שספק אחד עושה הדבר כמחצה על מחצה, והמיעוט של הספק האחר, מצטרף למחצה, והו"ל רובא להיתרא. וכמ"ש הפני יהושע (כתובות ט) בתוס' ד"ה ואיב"א. וכ"כ בשו"ת קול אליהו ח"ב (חיו"ד סי' ג), ושכן מתבאר בתשו' התשב"ץ ח"ג (סי' קמח). ע"ש. וכ"כ בשו"ת שאגת אריה וקול שחל (סי' ב). ובשו"ת אמרי אש (חיו"ד סי' עד). ועמש"כ בשו"ת יביע אומר ח"ה (חיו"ד ס"ס ג). ואכמ"ל. ובשו"ת הגאון רעק"א (ס"ס מט) הביא דברי האליה רבה (סי' שלא) שהעתיק להלכה ד' הרדב"ז הנ"ל דל"מ ס"ס בזה, וכ' האשל אברהם שם שהטעם הוא דאוקי איתתא בחזקת מעוברת והשתא הוא דילדה. וכ' ע"ז, ולפ"ז יוצא שאם נולד בע"ש בערב, ויש ס"ס שמא נולד אחר צאה"כ, ואת"ל בביה"ש שמא לילה הוא, וחזקת מעוברת מסייע לס"ס, יהיה מותר למולו בשבת, ובתשו' הרדב"ז במקור הדין מבואר דה"ט משום שהספק באיזה זמן נולד הוי חסרון ידיעה ומש"ה לא מהני וכו'. עכת"ד. והתעלם מהטעם האחר שכ' הרדב"ז הנ"ל. ואפשר משום דלא שמיעא ליה כלומר לא ס"ל. (וע' בשו"ת תורת חסד מלובלין חאו"ח סי' טו שהאריך בנידון הנ"ל אם שייך בזה חזקת מעוברת והשתא הוא דילדה. וע"ש). ומ"ש המשנ"ב בבאה"ל (סי' שלא ס"ה) שטעם הרדב"ז משום דהוי ס"ס משם אחד, לא ראה ד' הרדב"ז במקורם. ואפשר דלא חשיב ס"ס משם אחד, שהספק הראשון שמא נולד ביום אין בו שום צד איסור, והו"ל כספק אחד מתיר יותר מן השני דמהני לס"ס. וכמו שהסביר החכמת אדם (כלל סג סי' יז). ע"ש. וע' בזבחי צדק (סי' קי ס"ק קטו). ולפמ"ש הגרע"א לסמוך על טעמו השני של הרדב"ז דחשיב כחסרון ידיעה, בנ"ד מיהא חשיב שפיר ס"ס למולו בביה"ש שלנו ולא לדחותו למחרת. וע' בשו"ת אבני נזר (חיו"ד סי' שמא). וע' שד"ח (מע' ס כלל נב). ודו"ק. +/הוספות ומילואים/ בדבר מי שנולד בע"ש ספק בין השמשות ספק לאחר צאה"כ, שכ' הגרע"א בתשו' (ס"ס מט), שי"ל דמילתו דוחה שבת מספק ספיקא, שמא בלילה נולד, ושמא ביה"ש לילה, וחזקת מעוברת מסייע לזה, והשתא הוא דילדה. ע"ש. אולם עדיין יש לדון בזה ממ"ש בס' ההפלאה ספ"ק דכתובות (טו) בד"ה ובזה, לתרץ קושית התוס' (שבת קלה) דאמאי אצטריך קרא ערלתו ודאי דוחה את השבת, ולא ערלתו ספק, אי לנולד בבין השמשות, הא בודאי דלא דחי שבת, שמוטב שתיבטל מצות מילה בשמיני בשב ואל תעשה מספק, ואל יחלל שבת בידים מספק. וכו'. ותירץ ההפלאה, דקמ"ל קרא שאפי' כשיש ספק ספיקא לא דחי שבת, כגון ספק בן שבעה או בן שמנה שנולד בבין השמשות, דאיכא ב' ספקות, שמא נולד בשבת, ושמא בן שמנה הוא והו"ל מחתך בשר בעלמא, כמ"ש שם (קלו), ואי לאו קרא הו"א שמותר למולו בשבת, וכיון שאסרה התורה הספק בפירוש, אפי' בס"ס אסור למולו בשבת. ע"ש. ולפ"ז גם כשיש ס"ס לא מהני למולו בשבת, אא"כ נאמר דשאני הכא דחזקת מעוברת מסייע לזה. אולם מדברי התוס' הנ"ל שלא תירצו כן, והעמידו דרשת הכתוב לאנדרוגינוס ונולד מהול, משמע דלא ס"ל כתי' ההפלאה שכל שיש ס"ס הו"ל כודאי ערלתו ודוחה שבת. והרי אפי' לדעת הרמב"ם דספקא דאו' לחומרא הוי רק מדרבנן, כשיש ס"ס להחמיר מודה שאסור מן התורה, וכמ"ש הנודע ביהודה מה"ת (חיו"ד סי' לח), וא"כ כאן כשיש ס"ס שאפשר למולו בשבת, הו"ל כערלתו ודאי שדוחה שבת. וכ"ש לסברת התוס' דס"ל סד"א לחומרא מה"ת, וכשיש ס"ס נחשב כודאי גמור. וע' בשו"ת מהרימ"ט (חיו"ד סי' א) ובפר"ח (סי' קי) מ"ש בדעת התוס' הנ"ל. וע"ע בשו"ת חקרי לב ח"א מיו"ד (סי' קיח דף קצד ע"א). ובחידושינו לשבת (קלה) כתבנו עוד בזה. ואכמ"ל. ומש"כ בפנים לתמוה על דברי הרדב"ז שכ' דלא חשיב ספק שקול לצרפו לס"ס, הן עתה ראיתי בשו"ת שבט הלוי (חאו"ח סי' מט) ד"ה להלכה, שתמה כן על הרדב"ז. ע"ש. ומ"ש הרדב"ז דחשיב ספק חסרון ידיעה, וכן הובא בתשו' רעק"א שם. ובאמת שבגמ' (שבת לד) גבי עירב בבין השמשות דאזלינן לקולא משום דביה"ש ספק יום ספק לילה הוא, וספקא דרבנן לקולא, מוכח דחשיב ספק גמור. וכ"כ בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סי' רל) דספק בין השמשות הו"ל ס"ס ולקולא. ע"ש. והרדב"ז לשטתיה בתשובה בח"ג (סי' תקלא), שכל ספק שנולד מחסרון ידיעתנו דלא ידעינן הלכתא כמאן, לא הוי בכלל ספקא דרבנן לקולא. ע"ש. וכבר הבאנו (בסי' כד דף רכא סע"א) להקת הפוסקים דפליגי על סברא זו, וס"ל דשפיר חשיב ספק. והכי סוגיאן דעלמא דעבדינן ס"ס בפלוגתא דרבוותא, ולמפורס' א"צ ראיה, וזיל קרי בי רב הוא. וכן ראיתי להנוב"י קמא (חאו"ח סי' ל), בענין תינוק שנולד בבין השמשות שיו"ט שני של גליות הוא ספק שמיני שלו, שעשה ס"ס למולו בו ביום, שמא בין השמשות לילה הוא, והו"ל מילה בזמנה ושמא יו"ט שני ש"ג חול הוא. ע"ש. וכ"כ בחי' הגרע"א ליו"ד (סי' רסו ס"ח). ע"ש. וע"ע בדגול מרבבה שם. (וע"ע במש"כ בפנים בחיו"ד סי' כח אות ה). ושו"ר להשד"ח בדברי חכמים (סי' סח) שהאריך למעניתו בזה, והעלה ג"כ דביה"ש חשיב שפיר ספק גמור. והביא ג"כ הראי' משבת (לד) הנ"ל. והניף ידו שנית בכלליו (מע' ס כלל נב), ושם הביא דברי הגאון ר"א צבי הכהן שדחה ראיתו מההיא דשבת, שי"ל דשאני התם דאיכא חזקת יום, ומש"ה אמרי' דודאי יום הוא, אבל היכא דליכא חזקת יום הו"ל ספק חסרון ידיעה, ואח"כ הרגיש מהא דנאכל עירובו בביה"ש דמהני משום סד"ר לקולא. ע"ש. וי"ל ע"ד. והעיקר דלא חשיב בכה"ג חזקת יום, וכמש"כ להוכיח במישור בפנים (סי' כג אות ב). ובשו"ת שבט הלוי (חאו"ח סי' מט) תמך בסברת הרדב"ז דביה"ש חשיב ספק חסרון ידיעה. וליתא. והן עתה ראיתי בשו"ת מהר"ם יפה (סימן יט) שפקפק ע"ד הרדב"ז דחשיב חסרון ידיעה, וכתב להוכיח להיפך. והעיר שם ג"כ במ"ש בשו"ת הגרע"א דלא חשיב ס"ס דסתרי אהדדי וכו', וכ' דבלא"ה לפמ"ש הנוב"י (חיו"ד סי' סב) דהא דלא אמרי' ס"ס דסתרי אהדדי הוא רק מדרבנן, וא"כ אין לדחות המילה בזמנה משום זה ועוד דדוקא כשהסתירה באותו דבר עצמו שאח"כ יעשה להיפך מכח הספק לאידך גיסא אז אסור לעשות ס"ס דסתרי אהדדי אבל זולת זה שפיר עבדינן ס"ס דסתרי. תדע דמבואר בשבת (לד). דעבדינן ספקא בדרבנן מכח ספק ביה"ש, ובתוס' ביצה (יד) מבואר דהיכא שאפשר שיהיו הספקות סתרי אהדדי לא אמרינן סד"ר לקולא. ובכמה מקומות עבדינן ס"ס בפלוגתא דרבוותא, אף שלפעמים נוכל לצרף דעת החולקים לקולא פעם אחרת. והביא ג"כ דברי ההפלאה (כתובות טו) דאפשר דל"מ ס"ס למול בשבת. ועש"ב. ומצאתי בשו"ת ר' עזריאל הילדסהיימר (עמוד שע"ח ושע"ט), שפלפל ג"כ בתינוק הנולד בע"ש בספק ביה"ש, שהפמ"ג כ' שיש להעמידה בחזקת מעוברת והשתא הוא דילדה, ובס' שלום ירושלים בס"פ ר"א דמילה דחה שכנגד חזקת מעוברת יש חזקת יום, וכ' ע"ז, ולדידי לק"מ כי בגדר זמן שכל רגע עומד בפ"ע לא חשיבא חזקה, שאין הספק אלא על הרגע ההוא אם היה קודם או אח"כ. ומ"ש השלום ירושלים דחשיב ס"ס משם אחד כההיא דשם אונס חד הוא, יש לדחות לפמ"ש הכרתי ופלתי (סי' קי), שאם יש נ"מ בין הספקות לא שייך לומר שם אונס חד הוא. והכא נ"מ טובא שאם היה יום העושה מלאכה פטור, ואם היה ביה"ש חייב אשם תלוי. אך בלא"ה אין להכניס ספק ביה"ש בגדר ספק כיון שחכמים נסתפקו בו והתורה חייבתו אשם תלוי עליו. עכת"ד. וי"ל ע"ד. וכאשר עיני המעיין תחזינה מישרים. וע"ע בשו"ת דבר אברהם ח"ב (סי' כה אות ו) בענין ס"ס דסתרי אהדדי. ע"ש. ובעיקר הדין בנולד בביה"ש אי מהני ס"ס למולו ביום, ע' דבר יהושע ח"ב (ס"ס כט). ודו"ק.+

 

(ה) והנה בשבת (קלג:), ת"ר, מהלקטין (בציצין המעכבין את המילה) בשבת, ואם לא הילקט ענוש כרת, מני, א"ר כהנא, אומן. (פרש"י, המוהל ענוש כרת, ובשבת קאי שחילל שבת ולא עשה מצוה). ומוקי לה רב אשי, כגון דאתא בבין השמשות דשבת, ואמרו ליה לא מספקת, ואמר להו מספקנא, ועבד מילה ולא אסתפק ואשתכח דחבורה הוא דעבד וענוש כרת. (ופרש"י, שבא האומן בביה"ש, שכל היום כשר למילה, ואמרו לו לא מספקת לגמור המילה ביום כהלכתה ותעשה חבורה בשבת בלי שום מצוה וענוש כרת). ולכאורה משמע מכאן שמותר למול בבין השמשות, ואפי' בשבת. אבל זה אינו, דפשיטא דהאי דאמרי' כגון דאתא בבין השמשות דשבת, לאו דוקא בביה"ש, אלא בסוף היום, וכדאמרינן דענוש כרת, ובביה"ש ליכא אלא ספק כרת. וכן מוכח גם מלשון רש"י. וז"ל הרמב"ם (בפ"ב מה' שגגות ה"ט): אומן שבא למול לפנות היום ביום השבת, ואמרו לו לא נשאר פנאי ביום כדי שתמול, ואם תתחיל למול לא תשלים עד יציאת השבת, ונמצאת חובל בשבת, ולא עושה מצוה, ואמר רגיל אני וזריז ובמהרה אמול, אם לא השלים עד יציאת השבת ה"ז חייב חטאת, שהרי התרו בו. עכ"ל. מבואר להדיא דמיירי בשבת ממש, ולכן כ' שחייב חטאת, דבביה"ש אשם תלוי הוא דמחייב, ולא חטאת קבועה. והדברים ברורים. והוצרכתי לזה מפני שראיתי להרה"ג ר' שבתי ליפשיץ בס' ברית אבות על הל' מילה (סי' ג אות ג, ד"ל ע"ב), שהביא דברי השאלת יעב"ץ הנ"ל, וכתב, ואני אומר דלא מבעיא בחול שבודאי הדין כן למולו בביה"ש, אלא אף בשבת הדין כן. וראיה לזה ממ"ש בשבת (קלג:) כגון דאתא בבין השמשות וכו', וטעמא משום שאמרו לו שלא יוכל לגמור בביה"ש, אבל אם יודעים שיוכל לגמור בביה"ש מותר למול אף לכתחלה ולא ישהה המצוה עד למחר. וראיתי בס' מל"א שתמה על השאלת יעב"ץ שלא מצא סמך לדבריו. גם בס' חו"ק על הל' מילה כ' בשם הגאון מסניטין ע"ד הפתחי תשו' שהביא דברי השאלת יעב"ץ, שנתן מכשול לפני המעיינים, שדברי השאלת יעב"ץ הם לפמ"ש שאם מל בלילה כשר, אבל לפ"מ דקי"ל שאם מל בלילה לא עשה מצוה כלל, בודאי שאסור למול בביה"ש דדילמא ליליא הוא. ולא ראו דברי הגמ' דשבת הנ"ל שמוכח להדיא שאם עבר ומל בלילה כשר, ובביה"ש מותר לכתחלה. וכמדומה שגם בספר י"ש פסק להלכה כד' היעב"ץ, וכ"כ בס' מנחת כהן. עכת"ד. וקושטא דמילתא דאיהו לא דק בפירוש דברי הגמ', והדבר ברור דביה"ש לאו דוקא, וכמו שהוכחנו מהגמרא ופרש"י ומדברי הרמב"ם. ושוב מצאתי להדיא כדברי בשו"ת הגאון רעק"א (סי' קעד), שהביא הסוגיא דשבת (קלג:), וכתב, דהא דאמרי' דאתא בביה"ש, נ"ל ע"כ דלאו דוקא בביה"ש, שא"כ היאך חייב כרת, הא הוי ספק לילה, אלא ודאי דמיירי דאתא סמוך לבין השמשות, וא"ת א"כ הרי בזמן ביה"ש שהוא ג' רבעי מיל בודאי שיש שהות לגמור המילה, ואמאי חייב כרת, דילמא בין השמשות יום הוא ושפיר עבד שהתחיל למול סמוך לביה"ש כיון שיכול לגמור בביה"ש, לק"מ, דאף דקמי שמיא גליא דביה"ש יום, מ"מ אנן מיהא לא ידעינן, ומוכרח להפסיק למול בביה"ש, דשמא לילה הוא ואינו יכול למול בלילה, וממילא עשה שלא כדין במה שהתחיל סמוך לביה"ש, שהרי אינו יכול לגמור בביה"ש דשמא לילה הוא, ובאמת שכל זה אם הפסיק למול בביה"ש, אבל אם באמת גמר המילה בביה"ש היאך יתחייב כרת דילמא יום הוא ומל הכל בשבת, אלא על כרחך דמיירי שלא גמר המילה, ומש"ה חייב כרת. עכת"ד. הרי מפורש בדברי הגאון רעק"א כל בתר איפכא, שאפי' התחיל למול בסוף היום קודם ביה"ש, ובתוך כך הגיע ביה"ש, צריך להפסיק מלמול, דשמא לילה הוא ואין מלין בלילה, אע"פ שע"י כך מתחייב כרת, דקי"ל מל ולא פרע כאילו לא מל. וזה היפך ממש ממה שהבין הרב ברית אבות הנ"ל. וע"ע בס' האשכול ח"ב (הל' מילה סי' לז עמוד קכא). וצדקו איפוא דברי המשיגים על השאלת יעב"ץ. וכן מצאתי להרה"ג מהר"א פוסק בס' כורת הברית (סי' רסב סק"ג), שהביא דברי הגאון יעב"ץ שהתיר למול בבין השמשות, וכ' עליו, וצ"ע שהרי בודאי אין לומר בזה ס"ס, שמא יום הוא, ושמא הלכה כר"א בר' שמעון דמילה שלא בזמנה מלין אף בלילה, שהרי כלל הוא בידינו שכל דעה שלא הובאה בש"ע אינה מצטרפת לס"ס, וכ"ש בערב שבת שבודאי אסור למול בביה"ש. ודלא כמ"ש ביד שאול (סי' רס"ו ס"ק יא) שאף מילה שלא בזמנה מותר למול בביה"ש של ע"ש, ושגה בזה, דהא דאמרי' בשבת קלג: כגון דאתא בבין השמשות, הכוונה על סמוך לביה"ש, לפנות היום, אבל עדיין יום הוא בודאי. וכיו"ב ביבמות (מח:) ר' עקיבא אומר אין מקיימין עבדים שאינם מלין, א"ל ר' ישמעאל הרי הוא אומר וינפש בן אמתך, א"ל בלוקח עבד בין השמשות (של ע"ש) ולא הספיק למולו הכתוב מדבר. ומ"מ נ"ל שאם עבר ומל בביה"ש א"צ להטיף ממנו דם ברית לאחר מכן. עכת"ד. (ומ"ש שכלל בידינו שדעה שלא הובאה בש"ע אינה מצטרפת לס"ס, אין למדין מן הכללות כיו"ב, וכבר מצינו להגאון יד אברהם (ס"ס קי) שהביא דברי הלבושי שרד שכתב כן, וכ' עליו, ושרי ליה מריה, וכי ע"פ הכרעת מרן הב"י והד"מ נשים דעת גדולי הפוסקים כלא. וכמ"ש כן הנוב"י קמא (חאה"ע ר"ס מז). ע"ש. וע' בזבחי צדק יו"ד (סי' קי ס"ק קנח) שג"כ כתב דעבדינן ס"ס אף נגד הש"ע ואע"פ שהיא סברא דחויה. ע"ש. ומ"מ כאן שכל גדולי הפוסקים פסקו דלא כראב"ש, בודאי דהכי נקטינן, ולא חזי לאצטרופי לס"ס. ואף שהשאלת יעב"ץ (סי' לד) פי' ד' התוס' (קידושין כט) דמוקמי סוגיא כראב"ש, דס"ל דהכי הלכתא, מ"מ אין זה מוכרח לדינא). ומיהו כבר נתבאר שכל זה הוא רק בבין השמשות של ר"ת, שעברו ג' מילין ורביע לאחר השקיעה, אבל בבין השמשות שלנו שהוא בתוך י"ג דקות וחצי לאחר השקיעה, שפיר יש לנו ס"ס, שמא הלכה כר"ת וסיעתו שעדיין יום גמור הוא, ואת"ל שהלכה כד' החולקים על ר"ת, וכמו שפשט המנהג בזה"ז, שמיד לאחר השקיעה נחשב זמן בין השמשות, שמא ביה"ש עצמו יום הוא. וממילא יש למולו בביה"ש שלנו לקיים מ"ע דכתיב וביום השמיני ימול. והלום ראיתי בס' חקר הלכה (מע' בין השמשות דמ"ג ע"ב), שהביא מ"ש הפתחי תשובה בשם שאלת יעב"ץ שמותר למול בביה"ש של יום השמיני, וכתב ע"ז, ולא ביאר הטעם, וי"ל דהיינו לפמ"ש המג"א (סי' שמב), צ"ע אם גזרו על השבות בבין השמשות של מוצ"ש, דשאני אפוקי יומא מעיולי יומא, דמספקא לא פקעה קדושה, וא"כ ה"נ כיון שהוקבע חיוב מצות המילה ביום השמיני לא פקע בביה"ש מספקא, ומחוייב למולו בביה"ש. עכת"ד. והנה סברא זו עמי היתה ושלחתיה, וכמו שהסברנו לעיל (אות ב'), לדחות נימוק זה של חזקת יום הקודם לבין השמשות. והבאנו בקיצור דברי האחרונים שדחו ד' המג"א בזה, ושכן מבואר בחי' הרשב"א (עירובין לב:) שלא גזרו על השבות בבין השמשות גם במוצ"ש. ומ"ש החקר הלכה להסתייע ממ"ש הפמ"ג (א"א ס"ס ל), דמי שלא הניח תפלין כל היום מניחן בביה"ש, אפילו למי שאוסר להניח תפלין בלילה, הנה הפמ"ג שם כ' דה"ט שלא העמידו דבריהם במקום מ"ע מה"ת של הנחת תפלין, א"כ אינו ענין לכאן. ובפרט שיש מקום לדון ע"ד הפמ"ג, ממ"ש מרן הש"ע (ס"ס ל) שאם התפלל ערבית מבעו"י ולא הניח תפלין כל היום, לא יניחן אחר תפלת ערבית. ויש לחלק. וע' להגאון ממונקאטש בס' אות חיים (סי' ל סק"ד). ואכמ"ל. (ומ"ש עוד החקר הלכה דמ"ג רע"ג על טעם הפמ"ג בדעת הרדב"ז דבספק אם נולד בביה"ש לא מהני ס"ס, משום חזקת מעוברת והו"ל ס"ס במקום חזקה, שהרי הפמ"ג סי' ק"י כ' שאם אין החזקה סותרת ב' הספקות, מהני ס"ס, וכאן הספק דשמא ביה"ש יום אינו סותר החזקה. לדידן בלא"ה דעת הפר"ח והמהרי"ט והמהר"ם בן חביב וסיעתם דמהני ס"ס במקום חזקה. וע' בשו"ת חקרי לב ח"א מיו"ד (סי' קל) ובזבחי צדק (סי' קי ס"ק קל). ובס' רב ברכות (מע' ס' דק"ג ע"א והלאה). ובשד"ח (מע' ס כלל כו - כז). ובעצם הטעם של חזקת מעוברת והשתא הוא דילדא. ע' היטב בשו"ת תורת חסד מלובלין (חאו"ח סי' טו). ואכמ"ל). +/הוספות ומילואים/ במש"כ שהפירוש בגמ' (שבת קלג) כגון דאתא בבין השמשות דשבת וכו', לאו דוקא, אלא מיירי ביום שבת, שאל"כ איך כ' הרמב"ם שחייב חטאת, הלא ביה"ש ספק הוא. כעת ראיתי להגאון מלובלין בשו"ת דבר אליהו (סי' סז דנ"ז ע"א), שהבין הגמ' כפשטה, והקשה דאמאי חייב חטאת, ודחק עצמו לתרץ. ע"ש. ואין דבריו מוכרחים. ואכמ"ל.+

 

(ו) מסקנא דדינא בנ"ד שהוא עדיין בתוך שלש עשרה דקות וחצי לאחר השקיעה, מותר למול התינוק, כיון שיש ספק ספקא שמא עדיין יום הוא, ומקיים מ"ע של וביום השמיני ימול, ולכן אין לדחות המילה ליום התשיעי, ורשאים לברך כל ברכות המילה, שמכיון שיש מצוה מן התורה בעשיית המילה שפיר סמכינן על ס"ס לברך. וכמ"ש כיו"ב בשו"ת תרומת הדשן (סי' לז). וכן פסק מרן בש"ע א"ח (סי' תפט) בדין ספירת העומר. וכ"כ בשו"ת מכתם לדוד פארדו (חאו"ח סי' ג). ע"ש. אבל אם עברו י"ג דקות וחצי לאחר השקיעה, אין למולו עד למחרת היום, שהוא יום תשיעי. הנלע"ד כתבתי והשי"ת יאיר עינינו בתוה"ק אמן. בכבוד רב ובברכת התורה עובדיה יוסף ס"ט