הדפסה
כניסות: 1594

הרדמת תינוק בשעת המילה

שו"ת אגרות משה חלק יו"ד ד סימן מ

 

בעניין מילה ופריעה בבת אחת והרדמת התינוק בשעת המילה

 

תשובה זו היא התשובה הגדולה האחרונה שכתב מרן זצ"ל בכתי"ק. בתקופה זו הוכבדה עליו הראיה ל"ע, ולאחר תשובה זו, שכתיבתה עלתה לו בקושי רב כתב רק תשובות קצרות.

 

ט"ו אלול שדמ"ת נוא יורק

 

מע"כ ידידי היקר חביבא דנפשאי הרב הגדול מעוז ומגדול מהר"ר שבתי פרנקל שליט"א שלום וברכת כתו"ח טובה לעולם.

 

הנה לפלא שמכתב כתר"ה שנכתב זמן הכתיבה עליו ט"ז מרחשון תשמ"ג, לא בא לידי ולא ראיתיו עד ט"ז תמוז שדמ"ת, שהוא יותר משנה ושמונה חדשים משנכתב. וגם במשך זמן הארוך הזה נזדמן שראיתי את כתר"ה איזה פעמים, ולא הזכיר מהמכתב ששלח. אבל הכי עכ"פ אירע זה. ועתה כשנמצא המכתב והוא בדברי תורה הרי יש עכ"פ החיוב להשיב, ובפרט שהוא לדבר הלכה למעשה ובמצוות מילה החשובה ביותר כדאיתא בנדרים (ל"א ע"ב).

 

א. אם יש לחוש כשחותכין את עור המילה והפריעה בבת אחת בסכין, משום שינוי בדרך קיום המצווה

 

הנה מה שראה כתר"ה בכאן אמעריקא, שחיתוך עור הערלה, והפריעה בקרום עור הדק, עשה המוהל בחיתוך אחד בסכינו. ע"י מה שמתחילה תחב מחט גס בלא עוקץ, והפריד אף עור הדק שהוא עור הפריעה מעל הגיד, והיו שתי העורות מדובקים וחתכם יחד בבת אחת. הנה כבר נשאלתי ע"ז בשנת תשי"ד, ונדפס באג"מ על יו"ד ח"א סימן קנ"ה מה שהשבתי, שבעצם לדינא ליכא חילוק לא בחיתוך הערלה ולא בהפריעה במה יעשו אותו. דהמצווה דמילה היא שיסירו מעל הגיד שתי העורות שעליו שמכסין העטרה, שהן עור הערלה ועור הפריעה. דפירוש פריעה הוא גילוי, כדפרש"י בס"פ ר"א דמילה (שבת קל"ז ע"ב ד"ה פרע) וליכא חילוק איך יעשה זאת. אבל כיוון דעור הפריעה רך ודבוק בגיד, ואי אפשר במציאות שייתחתך בסתם חתיכת עור הערלה, ואף לא לבדו, אלא בקריעה בצפורנים לקולפו מעל הגיד. ומאחר שהוא דק ביותר אין צורך לחותכו, אלא קולפין אותו מעל העטרה, ומניחין אותו מתחת לעטרה ונדבק לבשר הגיד שמתחבר שם, ונעשה מהגיד עצמו.

 

ולא שייך בעצם לעור הערלה עצמה שהוא עב, ואם יעשו בו כך, שיקלפו אותו ויניחו אותו מתחת לעטרה יהיה ניכר וידוע שהוא בשר הערלה שנדבק כאן. ואולי כשימול כך לא יצא המצווה דמילה, דהוא כלא נחתך, מאחר דהוא עדיין על הגוף אך ששינה מקומו. והמצווה נאמר המול לכם (בראשית י"ז, י') שתרגומו הוא למגזר לכון כל דכורא, שפירושו לחתוך. וכן תורגם על כל לשון מילה שבס"פ לך ובפרשת תזריע שהוא לשון חיתוך. וא"כ מסתבר שבעור הערלה צריך דוקא חיתוך ממש. אבל עור הפריעה שהוא עור הדק, שהוא נדבק ממש ונעשה כעור אחד עם הגיד ולא ניכר כלל, סגי אף שלא חתכו ממש אלא דקלפו מעל הגיד והניחו תחת העטרה על גוף הגיד, אף שנתדבק שם וידעינן מזה.

 

וגם אפשר שהוא הלכה למשה מסיני, שהיתה שבעור הערלה צריך דוקא חיתוך ולא ישאר ממנו כלום על הגיד, אפילו במקום אחר מהגיד, ובעור הפריעה לא נאמר זה. שלכן איכא חילוק לענין זה בין עור הפריעה לעור המילה, ואיכא חילוק לדינא מגזירת התורה מהלכה מסיני. ואף שלא הוזכר זה שייך לומר כן, מאחר שכן היו נוהגין למעשה כל הדורות.

 

עכ"פ זה ודאי שליכא ענין מצוה להניח דוקא עור הפריעה על הגוף, אפילו במקום אחר. וודאי שאם מוהל אחד חתך גם את עור הפריעה ולא הניח כלום, ליכא חסרון בהמצווה - אם רק אינו מוסיף יסורין להתינוק. ומה שבמדרש שוח"ט (במדרש תהלים מזמור ל"ה פסוק ב' הוזכרו צפרניים רק לגבי להסתכל בהם אור ההבדלה, אבל בנוסח המובא בילקוט שמעוני לתהלים סי' תשכ"ג אי' צפרניים לעשות בהם פריעה) הוזכר שבצפרניים עושים פריעה, אינו לדין לחיוב לעשות כך דווקא. אלא מחמת שדרך המוהלים בכל הדורות היתה בצפרניים, שכן הוא יותר נוח לעשות וגם להתרפאות באופן יותר טוב מכשהיה זה בסכין, שלכן נעשה בצפרניים. אבל אם אירע שנחתך בהסכין גם עור הפריעה, פשוט לע"ד שיצא. והוא אף שהיה זה בשני מעשים (חיתוך הערלה וחיתוך עור הפריעה), ואף בשבת יכולין לעשות זה בשני מעשים אף כשאיכא לקמן אומן גדול שיכול לעשות בפעם אחת.

 

והנה האומן הגדול שכוונתי לו, הוא כשהוא אומן באופן סתם חיתוך הערלה - שיכול לכוין לחתוך כל עור הערלה ומשהו מעור הפריעה, שיהא נוח לעושה הפריעה לאחוז במקום הפריעה. אבל הרבה מוהלים אין יכולין לכוין כן, ולא חתכו אלא את עור הערלה ולא נגעו כלל בעור הפריעה. ולחזור לחתוך בהסכין מקצת מעור הפריעה הוא דבר קשה מאוד, וצריכין להשתדל שימצא דרך איך להתחיל לחתוך את עור הפריעה שהוא דק מאוד. וצריך השני שהוא הפורע לעשות הכל בצפרניים ולא בסכין, משום שקשה לכוין שלא יחתוך בסכין אלא עור דק כזה, אם לא דאומר דהוא מומחה גדול, ואף באופן זה לא היו רשאין לסמוך עליו. אבל לכתחילה צריך ליקח למוהל את מי שיכול לכוין כשחותך הערלה ליגע בסכינו משהו בתחילת עור הפריעה, כדי שיהא מעשה הפורע בקל ובמיעוט הצער לינוקא. אבל לענין קיום מצות מילה ליכא חילוק בחיתוך שני העורות, דאם לא סילקו את שני העורות מהגיד אינו כלום, ואם הסירו שני העורות מעל הגיד קיים מצוות מילה. אך שאיכא חילוק - דעור הערלה צריך לחתוך כולו מעל הגיד, ולענין הפריעה, כשהסיר והניחו למטה תחת העטרה איכא חילוק, דעור הערלה אסור ועור הפריעה מותר, כדלעיל.

 

ב. הטעם שאין מרדימים תינוק לפני המילה

 

ובדבר מה שכתב הגאון הגדול מהר"ר שלמה זלמן אויערבך שליט"א בכ"ג מרחשון תשמ"ג לכתר"ה, שבמעשה נזהרים מלשנות מן המנהג אפילו בדבר שאין בזה עדיפות עצם המצוה. והביא שאין משנים ענין המציצה, אף שאיכא בזמננו אמצעים יותר קלים ויותר טובים ממציצה, וגם עושין בשבת אף שאיכא ענין מלאכה. וגם הביא ממה שאין עושין תרדמה להתינוק שלא יצטער התינוק, והוא מפני שאין רוצים לעשות שום שינוי במצוה גדולה זו אף שלכאורה ליכא שום חשש, בדליכא הכרח. אבל ידע נא כתר"ה שמה שאין עושין תרדמה לתינוק הוא משום שלא טוב כלל סמי התרדמה לתינוקות, ואף לא לגדולים. אך לגדולים נותנים סמי תרדמה מפני רצונם, שעדיפא להו עשיית התרדמה מהצער הגדול שיהיה לו לחתוך בשרו בלא תרדמה. אבל לקטנים עושים כפי היותר עדיף להם לבריאותם. ואף כשיש צורך לקטן כזה, דצריכים לעשות איזה ניתוח שיש לחוש שיבכה בקול גדול שיטריד בזה את הרופא שיוכל להתעלם עי"ז במלאכתו בעשיית הניתוח, צריכין ליתן סמי תרדמה. אבל בלא זה אין נותנין סמי תרדמה, שאין זה דבר טוב לרפואת האדם. ולכן אין נותנים סמי תרדמה לעשיית מילה דקטן. ולא מצד שיש איזה חששות בדין לקיום המצוה, ואף לא לסודות המצוה, כשלא ידעינן משום תקלה ומשום חשש. דעיקר דבר המצוה ואף הסודות ידועים לחכמי הדור.

 

והנני המברכו בכוח"ט לכל הברכות, ידידו מוקירו, משה פיינשטיין.