הדפסה
כניסות: 1818

שו"ת יביע אומר חלק ו - יו"ד סימן כג ד"ה (ד) אולם

(ד) אולם בנ"ד נראה שיש מקום להורות למולו לכתחלה לאחר שקיעת החמה, כי נודע בשערים המצונים בהלכה מחלוקת הראשונים על זמן בין השמשות, שלדעת ר"ת בתוס' שבת (לה), גם לאחר שקיעת החמה, שהשמש נכסית מעינינו, במשך שלשה מיל ורביע, יום גמור הוא לכל דבר, ורק לאחר מכן מתחיל זמן ביה"ש, וכעבור שיעור ג' רבעי מיל הוא זמן צאת הכוכבים, שהוא לילה ודאי. ע"ש. וכן דעת הרמב"ן בתורת האדם (בענין אבלות ישנה דף פד ע"ג). וכ"כ הריטב"א והר"ן והמאירי שם. וכ"כ הסמ"ג (עשין לב) והרוקח (סי' נא). והמרדכי (שבת שם). וכ"כ הארחות חיים (בהל' יוהכ"פ אות ג), ושכן פסק רב האי גאון בתשובה. וכ"כ הרא"ה בחי' לברכות (כז). וכ"כ הרא"ש (בפ"ק דתענית סי' יב ובפ"ח דיומא סי' ח). וכן דעת עוד הרבה ראשונים. וכמש"כ בשו"ת יביע אומר ח"ב (חאו"ח סי' כא) ובמלואים שם. וכן פסק מרן בש"ע א"ח (סי' רסא). ואע"פ שאנו נוהגים כד' הגאונים הסוברים שמיד לאחר שקיעה מתחיל זמן ביה"ש, וכמ"ש הגר"א בביאוריו לאו"ח (סי' רסא). מ"מ בנ"ד בודאי דחזי לאצטרופי לספק ספיקא, שמא הלכה כר"ת וסיעתו שעדיין יום גמור הוא, ואת"ל שהלכה כהחולקים שמיד לאחר שקיעה נחשב ביה"ש, שמא ביה"ש יום הוא, ומכיון שיש לנו ס"ס שעדיין יום הוא כדאי לקיים מצות עשה דביום השמיני ימול, אע"פ ששקעה החמה. (ורק לאחר י"ג דקות וחצי מהשקיעה, שלדעת הגאונים הוא לילה ודאי, אף שלד' ר"ת וסיעתו עדיין יום הוא, אין לעשות מעשה למולו, כיון שאנו נוהגים כד' הגאונים). וכן מצאתי להגאון מהר"א פימנטיל בס' מנחת כהן (בקונט' מבוא השמש מאמר ב פרק א', דף יז ע"ג) שכ', אם שכחו או נאנסו ולא הספיקו למול ביום שמיני עד ששקעה החמה, יש לסמוך על דעת ר"ת וסיעתו, ומצוה למול אותו אחר השקיעה, כיון שעדיין יום גמור הוא כפי התורה, וזה יותר טוב ממה שנדחה המילה למחרת היום, שאז הוי מילה שלא בזמנה, ולכן ראוי לעשות המצוה בשעתה, שאפי' שבת החמורה נדחית מפני מילה בזמנה. ובלבד שיהיה קודם זמן בין השמשות (של ר"ת), שהוא לאחר ג' מילין ורביע אחר השקיעה. וגם בתנאי שלא יראו שני כוכבים וכו'. ע"ש. ובאמת שאין לנו להקל כל כך, ורק בתוך י"ג דקות וחצי שיש ס"ס להחמיר יש למולו בביה"ש שלנו, אבל לאחר מכן יש לדחות המילה למחרת. והמנחת כהן לשיטתו שם (די"ז ע"ב), שגם בנולד בשבת אחר שקיעה יש למולו בשבת, אבל לדידן שאין אנו נוהגים כן, וכמ"ש מרן החיד"א בברכי יוסף א"ח (סי' שלא סק"ז), וכן במחזיק ברכה (שם סק"ה), שכל ששקעה השמש נידון כבין השמשות ונדחית מילתו להבא, ושכן המנהג בא"י, והוא הנכון. ע"ש. לפ"ז גם בשהו ולא מלו עד כעבור זמן ביה"ש שלנו, אע"פ שלד' ר"ת וסיעתו יום גמור הוא, אין למולו אז, אלא דוחים מילתו למחרת, אבל בבין השמשות שלנו שיש ס"ס להחמיר, יש למולו ולקיים מ"ע דביום השמיני ימול. ואע"פ שבנולד בשבת בתוך ביה"ש אין אנו מלין אותו בשבת מכח ס"ס, שאני התם שנהגו לחוש לאיסור כרת לפי דעת הגאונים, וכמ"ש כיו"ב במשנה למלך (פי"ב מה' בכורים הי"ט), שהחמירו בדין בכור בהמה טהורה, משום דאיסור כרת הוא, ולא מהני ס"ס. וע' בפרש"י חולין (קלד). ובפמ"ג בפתיחה להל' טריפות בד"ה וראיתי. ע"ש. משא"כ בנ"ד. ולפ"ז י"ל שאם נולד בע"ש אחר שקיעה בתוך זמן ביה"ש יש למולו בערב שבת, מטעם ספק ספיקא. וכן בשאר ימי החול. והן אמת כי ראיתי בשו"ת הרדב"ז ח"ד (סי' רפב), שהאריך בדין תינוק שנולד בע"ש אחר שקיעת החמה, ולאחר שהעלה שהעיקר כד' ר"ת וסיעתו שבתוך ג' מילין ורביע נחשב ליום גמור, ונימול בע"ש, כתב לדון אם יש ספק אם נולד בתוך שיעור בין השמשות של ר"ת, או קודם לכן, שלכאורה יש כאן ספק ספיקא למולו בע"ש, שמא נולד קודם לכן ויום גמור הוא, ואת"ל בבין השמשות, שמא ביה"ש עצמו יום הוא. ושוב דחה, דלא חשיב בכה"ג ס"ס, דהא ביה"ש ג' ספקות יש בו, שמא כולו מן היום, שמא כולו מן הלילה, ושמא יש בו מן היום ומן הלילה, וכמ"ש בשבת (לד:) בפרש"י והר"ן. ולפ"ז כאן א"א לומר שמא נולד ביום קודם ביה"ש, ושמא ביה"ש יום הוא, שזה הספק האחרון אינו שקול, שיש בו שני צדדים להחמיר, שמא כולו מן הלילה, ואת"ל אין כולו מן הלילה שמא יש בו משניהם (ובלילה נולד), לפיכך ידחה לעשירי. ועוד שמכיון שאנו מסופקים מתי נולד הוי כאילו לא בקיאינן בשיעורא דרבנן, וכל שאין השמש בראש הדקלים נחשב כביה"ש להסתלק מן הספק וכו'. עכת"ד. ובעניותי לא זכיתי להבין דברי קדשו, שגם הספק האחרון דשמא בין השמשות יום הוא נחשב כספק שקול, דשמא כולו מן היום, ואת"ל אין כולו מן היום שמא יש בו מן היום ומן הלילה. וזה התינוק נולד ביום. ובלא"ה דעת הרבה אחרונים שספק שאינו שקול חזי לאצטרופי לספק שקול, להכריע להיתר משום ס"ס, וכמ"ש ג"כ בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סי' קכו). וה"ט משום שספק אחד עושה הדבר כמחצה על מחצה, והמיעוט של הספק האחר, מצטרף למחצה, והו"ל רובא להיתרא. וכמ"ש הפני יהושע (כתובות ט) בתוס' ד"ה ואיב"א. וכ"כ בשו"ת קול אליהו ח"ב (חיו"ד סי' ג), ושכן מתבאר בתשו' התשב"ץ ח"ג (סי' קמח). ע"ש. וכ"כ בשו"ת שאגת אריה וקול שחל (סי' ב). ובשו"ת אמרי אש (חיו"ד סי' עד). ועמש"כ בשו"ת יביע אומר ח"ה (חיו"ד ס"ס ג). ואכמ"ל. ובשו"ת הגאון רעק"א (ס"ס מט) הביא דברי האליה רבה (סי' שלא) שהעתיק להלכה ד' הרדב"ז הנ"ל דל"מ ס"ס בזה, וכ' האשל אברהם שם שהטעם הוא דאוקי איתתא בחזקת מעוברת והשתא הוא דילדה. וכ' ע"ז, ולפ"ז יוצא שאם נולד בע"ש בערב, ויש ס"ס שמא נולד אחר צאה"כ, ואת"ל בביה"ש שמא לילה הוא, וחזקת מעוברת מסייע לס"ס, יהיה מותר למולו בשבת, ובתשו' הרדב"ז במקור הדין מבואר דה"ט משום שהספק באיזה זמן נולד הוי חסרון ידיעה ומש"ה לא מהני וכו'. עכת"ד. והתעלם מהטעם האחר שכ' הרדב"ז הנ"ל. ואפשר משום דלא שמיעא ליה כלומר לא ס"ל. (וע' בשו"ת תורת חסד מלובלין חאו"ח סי' טו שהאריך בנידון הנ"ל אם שייך בזה חזקת מעוברת והשתא הוא דילדה. וע"ש). ומ"ש המשנ"ב בבאה"ל (סי' שלא ס"ה) שטעם הרדב"ז משום דהוי ס"ס משם אחד, לא ראה ד' הרדב"ז במקורם. ואפשר דלא חשיב ס"ס משם אחד, שהספק הראשון שמא נולד ביום אין בו שום צד איסור, והו"ל כספק אחד מתיר יותר מן השני דמהני לס"ס. וכמו שהסביר החכמת אדם (כלל סג סי' יז). ע"ש. וע' בזבחי צדק (סי' קי ס"ק קטו). ולפמ"ש הגרע"א לסמוך על טעמו השני של הרדב"ז דחשיב כחסרון ידיעה, בנ"ד מיהא חשיב שפיר ס"ס למולו בביה"ש שלנו ולא לדחותו למחרת. וע' בשו"ת אבני נזר (חיו"ד סי' שמא). וע' שד"ח (מע' ס כלל נב). ודו"ק. הוספות ומילואים: בדבר מי שנולד בע"ש ספק בין השמשות ספק לאחר צאה"כ, שכ' הגרע"א בתשו' (ס"ס מט), שי"ל דמילתו דוחה שבת מספק ספיקא, שמא בלילה נולד, ושמא ביה"ש לילה, וחזקת מעוברת מסייע לזה, והשתא הוא דילדה. ע"ש. אולם עדיין יש לדון בזה ממ"ש בס' ההפלאה ספ"ק דכתובות (טו) בד"ה ובזה, לתרץ קושית התוס' (שבת קלה) דאמאי אצטריך קרא ערלתו ודאי דוחה את השבת, ולא ערלתו ספק, אי לנולד בבין השמשות, הא בודאי דלא דחי שבת, שמוטב שתיבטל מצות מילה בשמיני בשב ואל תעשה מספק, ואל יחלל שבת בידים מספק. וכו'. ותירץ ההפלאה, דקמ"ל קרא שאפי' כשיש ספק ספיקא לא דחי שבת, כגון ספק בן שבעה או בן שמנה שנולד בבין השמשות, דאיכא ב' ספקות, שמא נולד בשבת, ושמא בן שמנה הוא והו"ל מחתך בשר בעלמא, כמ"ש שם (קלו), ואי לאו קרא הו"א שמותר למולו בשבת, וכיון שאסרה התורה הספק בפירוש, אפי' בס"ס אסור למולו בשבת. ע"ש. ולפ"ז גם כשיש ס"ס לא מהני למולו בשבת, אא"כ נאמר דשאני הכא דחזקת מעוברת מסייע לזה. אולם מדברי התוס' הנ"ל שלא תירצו כן, והעמידו דרשת הכתוב לאנדרוגינוס ונולד מהול, משמע דלא ס"ל כתי' ההפלאה שכל שיש ס"ס הו"ל כודאי ערלתו ודוחה שבת. והרי אפי' לדעת הרמב"ם דספקא דאו' לחומרא הוי רק מדרבנן, כשיש ס"ס להחמיר מודה שאסור מן התורה, וכמ"ש הנודע ביהודה מה"ת (חיו"ד סי' לח), וא"כ כאן כשיש ס"ס שאפשר למולו בשבת, הו"ל כערלתו ודאי שדוחה שבת. וכ"ש לסברת התוס' דס"ל סד"א לחומרא מה"ת, וכשיש ס"ס נחשב כודאי גמור. וע' בשו"ת מהרימ"ט (חיו"ד סי' א) ובפר"ח (סי' קי) מ"ש בדעת התוס' הנ"ל. וע"ע בשו"ת חקרי לב ח"א מיו"ד (סי' קיח דף קצד ע"א). ובחידושינו לשבת (קלה) כתבנו עוד בזה. ואכמ"ל. ומש"כ בפנים לתמוה על דברי הרדב"ז שכ' דלא חשיב ספק שקול לצרפו לס"ס, הן עתה ראיתי בשו"ת שבט הלוי (חאו"ח סי' מט) ד"ה להלכה, שתמה כן על הרדב"ז. ע"ש. ומ"ש הרדב"ז דחשיב ספק חסרון ידיעה, וכן הובא בתשו' רעק"א שם. ובאמת שבגמ' (שבת לד) גבי עירב בבין השמשות דאזלינן לקולא משום דביה"ש ספק יום ספק לילה הוא, וספקא דרבנן לקולא, מוכח דחשיב ספק גמור. וכ"כ בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סי' רל) דספק בין השמשות הו"ל ס"ס ולקולא. ע"ש. והרדב"ז לשטתיה בתשובה בח"ג (סי' תקלא), שכל ספק שנולד מחסרון ידיעתנו דלא ידעינן הלכתא כמאן, לא הוי בכלל ספקא דרבנן לקולא. ע"ש. וכבר הבאנו (בסי' כד דף רכא סע"א) להקת הפוסקים דפליגי על סברא זו, וס"ל דשפיר חשיב ספק. והכי סוגיאן דעלמא דעבדינן ס"ס בפלוגתא דרבוותא, ולמפורס' א"צ ראיה, וזיל קרי בי רב הוא. וכן ראיתי להנוב"י קמא (חאו"ח סי' ל), בענין תינוק שנולד בבין השמשות שיו"ט שני של גליות הוא ספק שמיני שלו, שעשה ס"ס למולו בו ביום, שמא בין השמשות לילה הוא, והו"ל מילה בזמנה ושמא יו"ט שני ש"ג חול הוא. ע"ש. וכ"כ בחי' הגרע"א ליו"ד (סי' רסו ס"ח). ע"ש. וע"ע בדגול מרבבה שם. (וע"ע במש"כ בפנים בחיו"ד סי' כח אות ה). ושו"ר להשד"ח בדברי חכמים (סי' סח) שהאריך למעניתו בזה, והעלה ג"כ דביה"ש חשיב שפיר ספק גמור. והביא ג"כ הראי' משבת (לד) הנ"ל. והניף ידו שנית בכלליו (מע' ס כלל נב), ושם הביא דברי הגאון ר"א צבי הכהן שדחה ראיתו מההיא דשבת, שי"ל דשאני התם דאיכא חזקת יום, ומש"ה אמרי' דודאי יום הוא, אבל היכא דליכא חזקת יום הו"ל ספק חסרון ידיעה, ואח"כ הרגיש מהא דנאכל עירובו בביה"ש דמהני משום סד"ר לקולא. ע"ש. וי"ל ע"ד. והעיקר דלא חשיב בכה"ג חזקת יום, וכמש"כ להוכיח במישור בפנים (סי' כג אות ב). ובשו"ת שבט הלוי (חאו"ח סי' מט) תמך בסברת הרדב"ז דביה"ש חשיב ספק חסרון ידיעה. וליתא. והן עתה ראיתי בשו"ת מהר"ם יפה (סימן יט) שפקפק ע"ד הרדב"ז דחשיב חסרון ידיעה, וכתב להוכיח להיפך. והעיר שם ג"כ במ"ש בשו"ת הגרע"א דלא חשיב ס"ס דסתרי אהדדי וכו', וכ' דבלא"ה לפמ"ש הנוב"י (חיו"ד סי' סב) דהא דלא אמרי' ס"ס דסתרי אהדדי הוא רק מדרבנן, וא"כ אין לדחות המילה בזמנה משום זה ועוד דדוקא כשהסתירה באותו דבר עצמו שאח"כ יעשה להיפך מכח הספק לאידך גיסא אז אסור לעשות ס"ס דסתרי אהדדי אבל זולת זה שפיר עבדינן ס"ס דסתרי. תדע דמבואר בשבת (לד). דעבדינן ספקא בדרבנן מכח ספק ביה"ש, ובתוס' ביצה (יד) מבואר דהיכא שאפשר שיהיו הספקות סתרי אהדדי לא אמרינן סד"ר לקולא. ובכמה מקומות עבדינן ס"ס בפלוגתא דרבוותא, אף שלפעמים נוכל לצרף דעת החולקים לקולא פעם אחרת. והביא ג"כ דברי ההפלאה (כתובות טו) דאפשר דל"מ ס"ס למול בשבת. ועש"ב. ומצאתי בשו"ת ר' עזריאל הילדסהיימר (עמוד שע"ח ושע"ט), שפלפל ג"כ בתינוק הנולד בע"ש בספק ביה"ש, שהפמ"ג כ' שיש להעמידה בחזקת מעוברת והשתא הוא דילדה, ובס' שלום ירושלים בס"פ ר"א דמילה דחה שכנגד חזקת מעוברת יש חזקת יום, וכ' ע"ז, ולדידי לק"מ כי בגדר זמן שכל רגע עומד בפ"ע לא חשיבא חזקה, שאין הספק אלא על הרגע ההוא אם היה קודם או אח"כ. ומ"ש השלום ירושלים דחשיב ס"ס משם אחד כההיא דשם אונס חד הוא, יש לדחות לפמ"ש הכרתי ופלתי (סי' קי), שאם יש נ"מ בין הספקות לא שייך לומר שם אונס חד הוא. והכא נ"מ טובא שאם היה יום העושה מלאכה פטור, ואם היה ביה"ש חייב אשם תלוי. אך בלא"ה אין להכניס ספק ביה"ש בגדר ספק כיון שחכמים נסתפקו בו והתורה חייבתו אשם תלוי עליו. עכת"ד. וי"ל ע"ד. וכאשר עיני המעיין תחזינה מישרים. וע"ע בשו"ת דבר אברהם ח"ב (סי' כה אות ו) בענין ס"ס דסתרי אהדדי. ע"ש. ובעיקר הדין בנולד בביה"ש אי מהני ס"ס למולו ביום, ע' דבר יהושע ח"ב (ס"ס כט). ודו"ק.