דוד דדון
מוהל מוסמך מטעם הוועדה הבין
משרדית של הרבנות הראשית
ומשרד הבריאות

נייד: 0528428721

 

ויש עוד בחינת התקשרות, הוא בחינת יוסף, נגד ברית קודש, דהיינו על ידי התלהבות מאלו המדות מקשר אדם עצמו באלו המדות.

והנה כתב הרמב"ן הקדוש (אמונה ובטחון פי"ט), כשמגיע לאדם התלהבות להבורא ברוך הוא הן מיראה הן מאהבה, צריך תיכף לעשות מצוה, והוא בחינת הכלי. נמצא כשיש לאדם התקשרות באלו המדות, אזי צריך לעשות כלי לזה ההתלהבות. וכבר בארנו שהוא נגד ברית הקודש, וכשיש לו התקשרות אזי נקרא 'אבר חי', ואם אין לו התקשרות אז הוא נקרא 'אבר מת', וכבר בארנו בשם הרמב"ן הקדוש שצריך לעשות מצוה והוא הכלי, ולכך אסור להיות האבר חי רק בשעת הזיווג באשתו המותרת לו.

[קדושת לוי שמות פרשת משפטים]

 


ידו
בכל ויד כל בו (טז, יב). הכלל, בעונותינו הרבים גדולת ישמעאל מחמת המילה, וכן מבואר בזוהר הקדוש (ח"ב לב, א). והנה ברית נקרא 'כל' כמבואר בשערי אורה (שער השני). וזהו 'ידו' לשון ממשלה 'בכל'. 'ויד כל בו', כי באמת הישמעאלים הם בלא פריעה, אבל אנו זרע ישראל במילה ופריעה, והנה במילה יש שני ענינים, החתוך בכלי, ופריעה ביד, וזהו הרמז 'ויד כל בו', הם זרע ישראל שהם בפריעה ביד, וזהו יד 'כל' הרומז על הברית כנ"ל, 'בו' ימשול בישמעאל:

ואני הנה בריתי אתך והיית לאב המון גוים (יז, ד). רצה לומר, כי עיקר עבודת הצדיק הוא להעלות מדריגות התחתונים להבורא ברוך הוא, כמו שכתוב בזוהר (תיקו"ז תיקון מ) 'אנן בעינן למהוי קמא מלכא', אך הוא סכנה גדולה לצדיק לירד להעלות, כי צריך להיות דבוק באין סוף ברוך הוא. וזאת שהבטיח לאברהם 'ואני הנה בריתי אתך', 'בריתי' הוא התקשרות, רצה לומר שאהיה עמך, ואפילו בעת שתהיה 'לאב המון גוים'. ודו"ק:

[קדושת לוי, בראשית, לך לך]


ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק (כא, ח). וכתיב בתוספות (שבת קל, א ד"ה שש) ביום ה' ג' מל. הכלל, כי אברהם בעת המילה ניתוסף ה' על שמו, כי בתחילה היה שמו אברם, ובעת המילה ניתוסף ה' על שמו (בראשית יז, ה). והנה באמת השתלשלות זרע אברהם היה עיקר מיעקב אבינו, כי ממנו נולד י"ב שבטי י"ה. ובאמת מה שלא היה הי"ב שבטים מאברהם, מחמת שהוא לא נימול לשמונה, ויצחק גם כן בא מזרע שלא נימול לשמונה, לכך לא היה ממנו הי"ב שבטים, אבל יעקב הנולד מזרע הנימול לשמונה בא ממנו הי"ב שבטים, ונמצא נגמר הה"א שניתוסף באברהם ביעקב. כי יצחק הוא הראשון הנימול לשמונה, ממנו בא הגאולה, כמאמר חכמינו ז"ל 'אתה אבינו' וכו' (ישעיה סג, טז), רומז על הגאולה. ונמצא באמת תוספות הה' על אברהם שמורה על הגאולה, נשלם ביעקב שנולד מזרע אברהם הנמול לשמונה. וזהו הרמז ה' ג' מל, שנשלם הה' בג', שהוא יעקב שלישי לאברהם:

[קדושת לוי, בראשית, פרשת וירא]


ועל פי זה יובן, שבפרשת לך לך קודם שמל אברהם אבינו הבטיח לו השם יתברך שתלד לו שרה את יצחק, כנאמר (לעיל יז, יט) 'אבל שרה אשתך יולדת לך בן' וכו', כי מצות שעשה אברהם אבינו ע"ה אחר המילה הם היו זכים וצלולים, שהיה נימול כבר, והשם יתברך לא רצה לנכות ממצות שיעשה אחר המילה, שרצה הקב"ה שמצות אלו שהם זכים וצלולים יעמדו ויתקיימו לדורות להגן על כל זרע ישראל, לכן הבטיח קודם המילה, שעל ידי זה לא ינכה ממצות שעשה אחר המילה, כי הוא הבטיח לו קודם המילה שיהיה לו יצחק, והשם יתברך כביכול קיים הבטחתו. והבן:

וימל אברהם את יצחק בנו כאשר צוה אותו אלהים (כא, ד). מאי 'כאשר צוה אותו אלהים', בוודאי כן עשה. אך דרך כל הנביאים, בשעת יחוד דבר ה' אליו היה אז בהירות יותר, מה שאין כן בשעת דבור דבר ה', נעלם מהם אותו הבהירות הראשון כמו שהיה להם בשעת ציווי. אבל אברהם אבינו עשה המצוה באותו ההתלהבות ובאותו הבהירות כמו שהיה בשעת הדיבור אליו ה', וזהו 'כאשר צוה אותו אלהים':

[קדושת לוי, בראשית, פרשת וירא]


לבאר הענין, למה כל מצות קיים אברהם אבינו מעצמו (יומא כח, ב), ומצות מילה לא קיים רק עד שהיה הציווי מן השם עליו. ויבואר על פי מאמר רבותינו ז"ל (תנחומא תזריע, ה) 'שאל וכו' את רבי עקיבא איזה מעשים נאים מעשה הקב"ה או מעשה בשר ודם', עיין שם, שהויכוח היה מה שהאדם נימול על ידי מעשה בשר ודם, ועיין שם התירוץ. והנה באמת גדולים מעשה צדיקים, להיות המעשה נעשה כרצונם אפילו לבטל רצון העליון (מו"ק טז, ב), ומעשה המילה מורה על זה שהרצון הצדיקים גדול מרצון העליון. והנה באמת האב לאהבת בנו ולחיבתו, יכול לומר לבנו מעשיך יהיה גדול ממעשי, אבל שהבן יאמר לאב, אף על פי שיודע שהאב אהב אותו ומחבבו חיבה יתירה, מעשי גדול ממעשיך, זה חס ושלום שהבן יאמר כן. וכאשר מבואר ממצות מילה, שמצות מילה מורה על הרצון התחתון גובר רצון העליון, זה אי אפשר לעשות עד שיהיה הציווי מן השם עליו לעשות, מחמת שזה מורה שמעשה התחתונים כנ"ל, ולכך לא מל אברהם אבינו עצמו עד שהיה הציווי מן השם עליו לעשות, כנ"ל:

[קדושת לוי, בראשית, פרשת וירא]


וירא אליו ה' באלוני ממרא. ופירש רש"י על שנתן לו עצה על המילה (ב"ר מב, ח). וקשה, מה ענין ממרא ליתן עצה לאברהם אבינו על המילה.ונראה, שיש שני חוטאים, אחד חס ושלום בפועל רחמנא ליצלן, ועוד יש בעלי תשובה הלא המה קדושי עליון, אשר בכל יום 'אור זרוע לצדיק', ונראה לו כאלו יום אתמול כי יעבור חטא חס ושלום, כי התגלות של היום ההוא בעבדות ה' הוא מתחזק יותר מיום של אתמול, לכן בכל יום הוא עושה תשובה על יום אתמול. אבל אותו חטא הוא שוגג, כי ביום אתמול לא היה לו התגלות של היום, וזה סוד 'זדונות נעשות כשגגות' (יומא פו, ב).ומזה יש להבין סוד מה שצוה ה' במועדים ובראשי חדשיכם, להביא שעיר חטאת על טומאת מקדש וקדשיו (שבועות ב, ב), מפני שהבהירות אז ביותר, אור זרוע לצדיק, ומתחרט על יום אתמול, ומביאין חטאת על טומאת מקדש וקדשיו, פירוש על שלא היה לו הקדושה ביותר, ולא השיג ביום אתמול לעבוד ה' כהיום. ומי כהחכם ויודע פשר דבר לעלות במסילות התשובה, כאותן אשר הלכו חושך ולא אור ונתקרבו לעבדות ה' ונוגה להם כאור בוקר. ואברהם אבינו כאשר מל את עצמו, בוודאי האירו לו גבהי שמים ועולמות עליונים בהסרת הערלה מנפש הקדושה, ואז האיר ממזרח צדק (ישעיה מא, ב; ב"ר ב, ג), והבהירות נתגלה לו שעד עתה לא השיג בהיות נפשו לא מלה, לכן חזר בתשובה על ימים הראשונים. ו'ממרא', היינו שהיה רחוק מה' ונתקרב, הוא נתן לו 'עצה על המילה', פירוש על ההתגלות, מה שתתגלה על ידי המילה, מה שנעלם מאתו בימים הראשונים:

[קדושת לוי, בראשית, פרשת וירא]


וירא אליו ה' באלוני כו' (יח, א). ויש לדקדק למה לא כתב וירא ה' 'אל אברהם', ולמה אינו מזכיר שמו. ונראה, כי הבורא ברוך הוא משפיע שפע לברואיו, ויש שפע אשר לא צמצם עדיין בעולמות, והנה השפע אשר היא מצומצם בעולמות, הצמצום הוא באותיות, כגון עולם השרפים הצמצום הוא באותיות שרפים, וכן לכל העולמות כפי האותיות שלהם, וכן לעולם התחתון, לכל אחד כפי אותיות שלו, היינו לאברהם השפע מצמצום אברהם, וכן לכל אדם. והנה האדם העובד להשם יתברך במסירת נפש, אז הוא מתפשט מאותיות ומדבק עצמו להשפע אשר עדיין לא נתצמצם באותיות. והנה אברהם אבינו ע"ה מל עצמו לעת זקנתו, והיה עובד הבורא ברוך הוא במסירת נפש, ועל ידי זה נתפשט עצמו מן האותיות שלו, כי הוא דבוק בהשפע אשר עדיין לא נצתמצם באותיות, ולא נקרא בשמו כלל. וזהו וירא 'אליו' ה', שלא נקרא בשמו כלל:

[קדושת לוי בראשית פרשת וירא]


המול ימול (יז, יג). וכתוב במדרש רבה פרשה מ"ט (פיסקא ב) 'דיו לעבד להיות כרבו'. ורבים מדקדקים בזה. והנראה, כי הכלל, כי 'אמירה' הוא לשון לבוש, כמאמר הכתוב (איכה ב, יז) 'בצע אמרתו', וכתוב ברש"י: בזע פורפירא דיליה (עי' איכ"ר א, א). הכלל, השם יתברך ברא עולמות במאמר (אבות פ"ה משנה א), דהיינו שהתלבש עצמו בלבושים בכדי לברוא העולם, אבל מהות הבורא יתברך אינו מושג לשום נברא בכל העולמות. ודיבור הוא לשון הנהגה, שהוא הבורא יתברך מנהיג העולמות כרצונו, כמאמר חכמינו ז"ל (סנהדרין ח, א) 'דבר אחד לדור'. ומלת 'צו' הוא לשון התחברות, מלשון צוותא חדא, דהיינו מה שהאדם מדבק תמיד ומחבר עצמו להבורא ברוך הוא, כמבואר כי בזה שישראל עושין רצון הבורא יתברך מתפאר עצמו עם ישראל, ואז יש להם התחברות להבורא ברוך הוא, כמבואר בזוהר הקדוש בהקדמה (י, א) על פסוק כי בכל חכמי הגוים כו' 'מאין כמוך' וכו' (ירמיה י, ז), אבל ישראל הם כמוהו, עיין שם. והנה מלת 'צו' צדי"ק וא"ו, כי הוא"ו רומז על התפארת ישראל (זוה"ק ח"ג י, ב), והצדי"ק רומז על התחברות להבורא ברוך הוא, כי על ידי תפארת יש לנו התחברות להבורא ברוך הוא. ובזה היה הטעות של מלכי ישראל, דהיינו ירבעם אחז ומנשה אחאב, כי באמת מתחלה צריכין להיות בהאי"ן, ובהם לא היה הבחינה הזאת, וזה היה הטעות שלהם שלא היו בהאי"ן. וזהו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין נו, ב) 'אין צו אלא עבודה זרה', כי זה היה הטעות שלהם שלא היו בהאי"ן. והנה הבורא יתברך בעת בריאת העולם הוצרך לצמצם עצמו בכדי לברוא העולמות (עץ חיים שער א ענף ב). והנה בחינות הצמצום הוא בחינות התמעטות, דהיינו לצמצם, שממעט עצמו מכמו שהוא, והוא כריתות הערלה שממעט מכמו שהיה. והנה הברית מרומז על התקשרות, מה שהאדם הוא מקושר להבורא ברוך הוא, והוא בדמיון הצמצום שצמצם עצמו הבורא יתברך בבריאת העולם. וזהו שמרמז המדרש 'המול ימול' - דיו לעבד להיות כרבו כו', לרמוז על בריאת העולם:

[קדושת לוי, בראשית, לך לך]

צחוק עשה לי אלהים כו' (כא, ו). הנה שכוונת השם יתברך במה שפקדה לעת זקנתה, ולא כדרך כל הארץ בשני נעורים, כדי שתצטער על זה, ואחר כך כשיפקוד אותה יהיה שמחה גדולה, כי הדבר שבא בנקל בלי שום צער אין בה שמחה. וזהו פירוש 'צחוק עשה לי אלהים', פירוש 'אלהים' בחינת דין (ב"ר לג, ג), שמנע ממני פרי בטני עד עתה זמן רב, ועשה לי צחוק ושמחה. וזהו רמז בפסוק (תהלים קיח, כא) 'אודך כי עניתני', ועל ידי כן 'ותהי לי לישועה' (שם), כוונת (הענין) [העינוין] הוא בשביל הישועה. וזהו גם כן כוונת הפסוק (שם פסוק כב) 'אבן מאסו הבונים', ואחר כך 'היתה לראש פינה'. ואמר (שם פסוק כג) 'מאת ה' היתה זאת', כלומר בזה שעניתני בתחילה, ואחר כך בא הישועה, בזה אני מבין כי 'מאת ה' היתה זאת', ולא כן כשהשם יתברך נותן לאדם הטוב מנעוריו, אינו מבחין שהוא מהשם יתברך, ואומר מקרה הוא, אבל כשיש לו רע בתחלה, ואחר כך משמח אותו הבורא ברוך הוא בישועתו, ופודה אותו מצרה וצוקה, אז מבחין שבהשגחת השם יתברך כל העולם תלוין, ומאתו היתה לו זה, וזה 'היא נפלאת בעינינו' (שם).

[קדושת לוי, בראשית, פרשת וירא]


ועל פי זה ביארתי מאמר חכמינו ז"ל שאמרו (ב"ב קיז, א) משונה נחלה זו מכל נחלות שבתורה, שבכל מקום החיים יורשים את המתים וכאן המתים יורשים את החיים. כי בכל מקום חי יורש מת, שבן הוא ענף האב, והאב הוא הנותן השלימות בבן, ומהאי טעמא יורש. מה שאין כן כאן 'המתים יורשים את החיים', דהמתים הם דור שיצאו ממצרים, ירשו את הדור הבאים לארץ, כפירוש רש"י (במדבר כו, נה), דהשם יתברך הוציא את בני ישראל ממצרים כדי שיבואו לרשת את הארץ, דעל ידי ביאתם לארץ יהיה שלימות שלהם, ככתוב בתורה (ויקרא כה, לח) 'אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען', דפירש רש"י על מנת ליכנס לארץ, דשם יהיה שלימותכם בעבודת השם ברוך הוא, כמאמר חכמינו ז"ל (ב"ב קנח, ב) 'אוירא דארץ ישראל מחכים'. ואמרו חכמינו ז"ל 'כל ההולך בארץ ישראל' כו'. ואחר כך שהיה הסיבה שדור שיצאו ממצרים לא באו לארץ ישראל רק בניהם, קנו האבות שלימות, דהיינו דור יוצאי מצרים שלא באו לארץ ישראל המתים, על ידי בניהם החיים שנכנסו בניהם לארץ ישראל, ושם עבדו ה' בשלימות, ועל ידי שלימות בניהם זכו האבות, כמאמר חכמינו ז"ל (סנהדרין קד, א) ברא מזכה אבא. זה שרמזו חכמינו ז"ל 'המתים יורשים את החיים', דדור יוצאי מצרים זכו בעולם הבא על ידי בניהם שבאו לארץ, דביאתם גורם שלימות, וכשהבן שלם זוכה האב, כנ"ל:

[קדושת לוי, בראשית, לך לך]


...דאב הוא נקרא שורש הבן שמוליד אותו, והולד הוא מהשכל, דזרע נמשך מהמוח (עי' עץ חיים שער מוחין דצלם פ"ו), דשם משכן השכל, ומהאי טעמא כשהאב מקדש שכלו בעת הזיוג, אזי הזרע נמשך מהשכל שלו ומוליד הבן ומשרה קדושה בהבן (עי' זוה"ק ח"א קל, ב).

[קדושת לוי, בראשית, לך לך]