הדפסה
כניסות: 2209


במדרש רבה (פ"ח) ולמה תינוק נימול לשמונה ימים שנתן הקב"ה רחמים עליו להמתין לו עד שיהא בו כחו, וכשם וכו' כך רחמיו על הבהמה מניין שנאמר ומיום השמיני והלאה.
ויש להבין מה נפקא מינה לבהמה הנשחטת אם עברו עליה ז' ימים או לא, ומה דמיון זה לאדם שיתחזק כחו לסבול כאב המילה וישאר בחיים:
ונראה דהנה לכאורה יש להבין הלוא להדיוט מותרת מיד אם ידוע שכלו לה חודשים, ולמה לא ריחם עליה כנ"ל, וע"כ לומר מפני שמה נפקא מינה לה כנ"ל, אך לגבוה שנתעלתה להיות קרבן לה', כאשר הגיע לה יום השמיני הגיע לה כח ממקום היותר עליון, וכאשר נעשית קרבן לה' התעלתה לשרשה למקום שהיא נשפעת משם, ובכן כאשר הגיע לה יום השמיני והיא נשפעת ממקום יותר עליון, הנה ההתעלות גם כן למקום יותר עליון, וזוהי הרחמנות שעליה, שתהיה לה עליה גבוהה יותר, וזה לא שייך להדיוט, ע"כ איננה מקבלת טובה בהמתנתה עד יום ח':
וממוצא הדברים יש לפרש גם במילה שנאמר שנתן לו רחמים עד שיתחזק כחו נמי כענין הנ"ל שאז נתיישב ביה חילא דהאי עלמא כמ"ש הזוהר הקדוש (ח"ג מ"ג:וצ"א:) ובד"א לזוהר הקדוש (פרשת לך לך) שאז באין בו כל בחינת נפש רוח ונשמה ואז כל מיני הכוחות מקבלין תועלת מן המילה:

(שם משמואל, דברים, פרשת כי תצא, שנת תער"ב)