סמוך לעיר לעחאוויץ היה שם אברך אחד מחסידי רבינו אשר מסטאלין זצוק"ל (ומנו"כ בעיר דרוהוביטש) והיה אוכל קעסט אצל חותנו שהיה מהמתנגדים איש אמיד ונכבד, ונולד להאברך בן זכר למז"ט, וחותנו היה עוסק בזה לערוך שמחת הבן זכר בליל שבת קודש כנהוג, אח"כ עסק בענין הברית וחלק הכיבודים, היינו סנדק נתן להרב המו"צ דשם, ויתר הכיבודים נתן וחלק למיודעיו ומכיריו בעלי בתים החשובים, וקודם הברית הגיע רבינו לשם, ויהי כשמוע האברך שהרבי שלו נמצא בעיר הלך תיכף אליו לקבל שלום, וסיפר לו שנולד לו בן זכר למזל טוב, ולמחר יהיה הברית על כן הוא נותן לו את כל הכיבודים, ורבינו היה מוהל מובהק, וכשמוע חותנו שהאברך נתן כל הכיבודים להרבי שלו חרה אפו מאד כי הוא כבר חלק הכיבודים מקודם אך לא דיבר מאומה.
למחר בעת הברית נאספו כל בעלי הכיבודים כי חשבו כי הרבי יתן להם ג"כ איזה כיבוד, ורבינו לקח כל הכיבודים לעצמו ולא נתן להם, אח"כ אמר הברכות וכשאמר ויקרא שמו בישראל, שאל את האברך איזה שם שרוצה לקרוא לרך הנימול, וענה האברך על שם אביו, כי זה לא מזמן אשר נפטר אביו, רבינו לא רצה לקרוא לו על שם אביו, וקרא לו בשם אחר, והרב דמתא כשמעו זאת חרה לו מאד על האברך כי הוא חשב שהרה"צ יש לו איזה תרעומות על אביו ומחמת זה לא רצה לקרוא לו על שם אביו, אבל האברך מחמת כיבוד אב הי' צריך למחות ולבקש מהרבי שלו שיקרא לו בשם אביו דווקא, אך האברך שתק כי אמר מן הסתם אם הרבי עושה הרי כך צריך להיות, אחר ישבו כולם לסעודת מצוה, ובאמצע הסעודה קרא רבינו את האברך ואמר אליו, בזה"ל, אז איך וועל עפעס זאגין אויף דיין טאטין וועסטו ענטפעירין אמן, וענה האברך בוודאי כן אעשה כאשר הרבי מצוה עלי, ואמר הרה"ק בזה"ל, "זאל אויס רייסין דיין טאטין פון דעם הארט אוואו עֶר איז", והאברך ענה אמן, כן אמר שלשה פעמים והאברך ענה אמן, והרב דמתא וכל הבע"ב כשמעם זאת חשבו כי הוא מקלל את אביו ומדוע ענה האברך אמן, והיה ביניהם חרי אף גדול על הרבי ועל האברך עוד יותר, ואמר הרב דמתא שצריך לנדות את האברך שעבר על מצות כיבוד אב ושומע ועונה אמן.
מיד התחיל רבינו לומר עוד הפעם הברכות של ברית מילה, ואמר ויקרא שמו בשם אביו המנוח, וכולם בשמעם נתפלאו מאד, כי מעיקרא מאי קסבר ועכשיו מאי, אח"כ ציוה רבינו להביא זהר הק' והראה להם מה שכתוב בזוהר, כאשר יש איזה שמחה אצל יהודי, ברית או איזה חתונה, אזי נותנים לאבותיהם לבוא אל השמחה, וכתוב בזוה"ק (פרשת פנחס רי"ט ע"ב) בזה"ל "קב"ה אעקר לון מג"ע ואייתי לון עמי'ה לההוא חדוה לנטלא חולקא דחדוה עם קב"ה ושכינתיה" וכאשר אמר האברך שאביו נפטר, וכיון שלא ראיתיו, ע"כ לא רציתי לקרוא את הילד על שמו, אח"כ היה ברצוני שיבוא אל השמחה וצויתי לאברך שאם אני אומר דבר בלשון קללה והוא יענה אמן, אזי בכח אמונה פשוטה אפשר בזכות זה יתנו לו לבוא אל השמחה, וכן הי' באמת, כי כעת אני רואה אותו בכאן, ע"כ קראתי את הילד בשמו (פרי ישע אהרן)