הדפסה
כניסות: 1632

דחיית מילה במקום של חשש חילול שבת של המוזמנים

שו"ת ציץ אליעזר חלק ו סימן ג

 

אם יש לדחות מילה בזמנה שחלה להיות בשבת כאשר בעקבתה תגרם חילול שבת על ידי בעל הברית והמוזמנים.

 

ב"ה, יום ועש"ק י"ט מנח"א תשי"ז, ירושלים עיה"ק תובב"א לכבוד תלמידי היקר והחביב הרב המופלא הירא ושלם וכו' מוהר"ר אברהם דוד שלם שליט"א רב להקהלה המאוחדת לימא - פרו אחדהשה"ט באהבה וכבוד.

 

הרני נותן בזה דין קדימה לשאלתך העומדת לפניך על הפרק וממהר להשיבך כמבוקשך, השאלה היא: אם מן הראוי ע"פ ההלכה לדחות ברית מילה בזמנה כשחלה להיות בשבת באשר בעלי הברית והמוזמנים מחללים גלל כן את השבת בהבערה ובישול בהכנת עוגות וממתקים, בביאה למקום במכוניות, ובעישון סיגריות בפומביות רבה ע"י קהל המסובים.

 

וזאת תשובתי בעהי"ת. אמנם השאלה גדולה ומרה היא, ומבין שיטי מכתבך הרגשתי הצער הרב והמועקה הנפשית הגדולה שמעיקה עליך בהיותך בעצמך המוהל ממלא התפקיד ורואה ומסתכל במו - עיניך המעשים אשר לא יעשו הנעשים ע"י אחינו בני ישראל שהתרחקו ל"ע במדה כ"כ רחוקה מאת ד' ותורת קדשו ה"י ועיניך רואות וכלות באין לאל ידך לבוא לעזרת השבת - מלכתא הנרמסת בריש גלי, כפי אשר תאוה נפשך הטהורה, ומשתתף אני באמת מעומק הלב בצערך הרוחני הזה. אבל לעומת זאת עלינו לדעת כי בבואנו להביא את השאלה בכור מבחן ההלכה עלינו מן ההכרח להתגבר על רגשי לב ונפש ולכוון את מחשבותינו שיהיו נתונים ומשועבדים למשכן - השכל - הרוחני, ומשם נקח לעבוד את ד' לדלות מי - דעת ולאסוקי בע"ה שמעתתא אליבא דהלכתא לדעת את הדרך אשר נלך בה והמעשה אשר יעשון.

 

(א) בדבריך הנך רוצה להביא דוגמא וסייעתא לדעת - נוטה - שלך לדחות משום כך את המילה בזמנה, ממה שמצינו מצוות רבות כלולב שופר ומגילה שנדחות מזמנן בגלל קדושת ושמירת השבת כדאמרו ז"ל שמא יטלנו ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים (ר"ה כ"ט ע"ב סוכה מ"ג, ומגילה ד'):

 

ולזה אשיבך. דמלבד אשר כידוע אין מדמין גזירות זו לזו, ואין בידינו לחדש גזירות מעצמנו, מלבד זה אין הנידון בכלל דומה לראיה כלל, דשם היתה הגזירה מפני דחששו דמשום יכולת קיום המצוה יבוא משום כך בעצמו לחלל גלל כן את השבת, והיינו דבכדי שיוכל לקיים ולהוציא לפועל המצוה כמאמרה יעבירנו ד' אמות בר"ה =ברשות הרבים= וילך אצל חכם ללמוד בכדי שיהא בקי בה, והמדובר בבני ישראל כשרים הרוצים בכל לבם לשמור ולקיים מצוות ד', אלא שחששו רבנן דאולי מתוך הטירדא בקיום המצוה ישכחו לרגע קט מאיסור העברה וממציאות הר"ה החוצץ בינו לבין החכם ומשום כך עבדו רבנן תקנתא לצדיקי שלא יבואו לידי מכשול, אבל בנידוננו הרי המדובר ל"ע ברשיעי העוברים על מצוות ד' ותורתו ומחללים בתמידות את השבת ואשר מתוך זה יבואו גם בשמחת מילה דנן לחלל ג"כ את השבת כפי הרגלם בדברים שאין להם כל מגע לההוצאה לפועל של עצם מצות המילה בעצמה, ואת החילול עושים רק גלל כן משום דבהפקירא ניחא להו ללכת אחרי שרירות לבם לנוחיותם ולנוחיות המסובים, וא"כ הרי כידוע תקנתא לרשיעי לא עבדינן למיעקר משום הפקרותם וקלות דעתם מצות - התורה, ואין העבירה שלהם יכולה לכבות את המצוה, ובכגון דא אמרינן עולם כמנהגו נוהג ורשעים המקלקלים יתנו את הדין.

 

גם אפילו בגוונא דגמ' שם, כותבים התוס' במגילה שם דאבל מילה בשבת אין לדחות דחמירא שכן נכרתו עליה י"ג בריתות, והמאירי שם מפרש בחד תירוצא דשאני שופר מגילה ולולב דאין בקיום מצותן מלאכה ואפשר שאלו היה בקיומן מלאכה לא הותרו ואחר שכן כל שיש חשש במצותן שמא יבא לידי מלאכה דין הוא שתדחה, אבל מילה שעיקר מצותה במלאכה חמורה היאך תדחה מחשש שלא יבא לידי מלאכה ע"ש, הרי דגבי מילה לא נאמרה בכלל שביכלת חכמים לדחותה משום חששא דעבירה אפילו בגוונא שיכלו לדחותה גבי שופר לולב ומגילה, משום דמילה שאני ואין ביכלת חכמים לכך הן מצד חומרת מצות המילה שכן נכרתו עליה י"ג בריתות, והן מצד שעיקר מצותה במלאכה חמורה ולכן אין בכח לדחותה משום חששא שלא יבואו לידי מלאכה.

 

ועוד זאת. שם בלולב שופר ומגילה לא נקרא שחכמים עוקרים דברי תורה מכיון שבתורה לא נזכר במפורש גם על כשחל להיות בשבת (ובמגילה לא נזכר בדברי הקבלה), אבל כאן במילה הרי יש ריבוי מפורש בתורה וביום השמיני אפילו בשבת, א"כ אין כח ביד חכמים לעקור דברי תורה משום איזה גזרה שהיא.

 

ובכה"ג מצינו להט"ז באו"ח סי' תקפ"ח סק"ה, דעל קושית הב"י בשם הר"ן דמ"ש מילה דדחיה שבת ולא גזרינן שמא יעביר התינוק ד"א בר"ה, =ד' אמות ברשות הרבים= מתרץ משום דהתורה רבתה בפי' וביום השמיני אפילו בשבת משום כך לא רצו לעקור ד"ת =דבר תורה= בפירוש משום גזירה, דחכמים עשו סייג לתורה ולא לעבור על ד"ת לעקרה לגמרי עיי"ש, הרי כחילוקי הנ"ל.

 

וכדברי הט"ז וביתר הסבר מבואר גם במאירי שם שכותב: ויש מתרצין שלולב ושופר ומגילה לא נאמר עליהם בפירוש שיהיו נעשין בשבת אלא שהותרו מן הדין מצד שאינן מלאכה ואחר שיש בהן חשש מלאכה דין הוא שידחו שלא יבואו לידי איסור תורה, אבל מילה להדיא הותרה בשבת כדכתיב וביום השמיני ימול ולא החמירו בקולא הכתובה בהדיא עיי"ש. הרי שהמאירי כבר השמיענו נימא זו של הט"ז דבדבר המפורש בתורה אפילו לקולא אין כח ביד חכמים לגזור להחמיר, ובהוספת הסבר דגם גבי שופר לולב ומגילה לא עקרו כלום כי הרי לא נאמר עליהם בפירוש שיהיו נעשין בשבת אלא שיש להתירם מן הדין מאחר שאינן מלאכה, ולכן מכיון שמצאו חכמים שיש בהן חשש מלאכה א"כ אין להתירם מן הדין אלא שוב דין הוא שידחו כדי שלא יבוא לידי אסור תורה.

 

(ב) מכל הלין שביארנו דעת - תורה נוטה כבר לפסוק שלא לשנות ממנהגו של עולם - העולם הישראלי המתנהג עפ"י חקי תורת ד' שהם חוקי - עולם, בל יעברו ובל ישתנו - ולקיים מצות המילה בזמנה כפי החיוב העצמותי וכפי החיוב של ההוצאה לפועל המוטל על כך על האב וגם על בית דין כמבו' בקדושין ד' כ"ט וברמב"ם בפ"א מה' מילה ה"א ושו"ע יו"ד סי' רס"א, ואין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך.

 

אציין לזה גם דברי שו"ת לבוש מרדכי סי' כ"ט שמבאר דישנו גם על בי"ד החיוב למולו ביום השמיני ושממילא ישנו חיוב על כך גם על המוהל שמחויב למוהלו בזמנו אפי' בשבת היכא דהאב אין יכול למולו דבקרא לא נכתב בי"ד אלא המול דמזה ילפינן דהחיוב הוא על כל ישראל למולו אם אין האב מוהלו והגמ' נקיט לשון בי"ד משום דכל דבר שעל כל ישראל מוטל על בי"ד לפקח, ומתוך כך העלה בנידונו שם דהמוהל מחויב ליסע להכפר בע"ש =בערב שבת= כדי שימול בשבת ולקיים מצות המילה שעליו באשר הוא יכול ואחרים אין יכולים, ואינו יכול לטעון שאינו רוצה לבטל מצות עונג שבת בשביל מילת בנו של אחר עיי"ש.

 

(ג) והנה לכאורה יש לדון בדחיית המילה בזמנה מכח מה דשנינו בברכות ד' מ"ז ע"ב: מעשה ברבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה וכו' והאמר רב יהודה כל המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר לעולם בהם תעבודו, לדבר מצוה שאני, מצוה הבאה בעבירה היא, מצוה דרבים שאני, וכידוע תפלה ובעשרה דרבנן היא, הרי למדים אנו מזה דמשום שרבים יוכלו לקיים אפילו מצוה דרבנן מותר ליחיד לעבור על עשה דאורייתא, והכי מבארים התוספת שם בד"ה מצוה ע"ש מה שמקשים מכח זה על הבה"ג במ"ש לענין מי שמת לו מת ביו"ט האחרון דאבילות נוהג וכו'. וגם הבה"ג לא קאמר כי אם מפני דיו"ט האחרון הוה רק ספק דרבים דרבנן, כיוצא כן מדברי התוס' בעירובין ד' מ"ו בד"ה דאמר שמואל עיי"ש, וכך מבאר גם הרא"ש בברכות שם בסי' כ' דהטעם דהותר לעבור על העשה משום דאלים עשה דרבים אפילו הוה מלתא דרבנן דלא מצינו לו עיקר מן התורה [ועיין מ"ש בזה הר"ן בגיטין פ"ד בשם הרמב"ן, וכן בחידושי הרשב"א, ובק"נ על הרא"ש שם אות י' ובמג"א באו"ח סי' צ' סק"ל ומחצה"ש ופרמ"ג ועוד ואכמ"ל]. ועיין גם במג"א בסי' ש"ו ס"ק כט, וכן גם מ"ש בזה בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ת חאה"ע סי' ל"ז, וכן גם בסי' ל"ה שם עיי"ש והדברים ארוכים.

 

עוד שנינו בגיטין ד' ל"ח ע"ב גבי ההיא שפחה דנהגו בה מנהג הפקר, דמשום הסרת מכשול מרבים אף כופין את היחיד לעבור על איסור תורה ע"ש ובתוס' להלן בד' מ"א ע"ב ד"ה כופין את רבו בסוף הדיבור [ולדעת המהרשד"ם בשיטת הרמב"ם איסור שפחה אינו מד"ת אלא מדרבנן, עיין במל"מ בפ"ג מה' עבדים ה"ג עיי"ש] הרי יוצא לנו לפי"ז דלא רק דמותר ליחיד לעבור על איסור תורה משום מצוה דרבים, אלא גם כופין את היחיד על כך משום הסרת מכשול מרבים [ועיין בדברי הרב המגיה במל"מ בפ"ג מתרומות הי"ז מ"ש לומר דבאיסור תורה לא שייך לומר דניחא ליה לחבר דליעבד איהו איסורא קלילא וכו' דמה לי איסור לאו מה לי איסור כרת וכו' ע"ש, ובשו"ת נו"ב שם במהדו"ת חאה"ע סי' ל"ז מה שמשיג עליו וכותב דהיה בהעלם ממנו דברי הרשב"א בתשובה שכותב בהדיא דאמרינן כן גם גבי איסור דאורייתא ומסתייע מההיא דשפחה עיי"ש].

 

שתי הלכות אלה של היתר וכפיה יוצאים לנו גם מפשטות פסקי הרמב"ם בזה בפ"ה מה' עבדים ה"ו, ושו"ע יו"ד סי' רס"ז סעי' ע"ט, ע"ש בכ"מ ול"מ ואכמ"ל.

 

עכ"פ הרי יוצא לנו דמותר וגם כופין ליחיד לעבור אפילו על איסור דאורייתא בכדי לזכות או בכדי להסיר מכשול עון מרבים, ונלמד מזה לכאורה גם לנידונינו דמשום הצלת רבים ממכשול חילול שבת יש לדחות המילה בזמנה.

 

(ד) אבל באמת אחר העיון קצת נראה דזה אינו, דדין זה להתיר עבירה ליחיד משום הצלת רבים (עיין בתוס' שבת ד' ד' ע"א ד"ה וכי אומרים ותוס' פסחים ד' פ"ח ע"ב ע"ב /תיבה כפולה/ ד"ה כופין) שייך דוקא כשרבים כבר נכשלים בפועל, כההיא דשפחה, או כשרבים כבר מנועים מקיום המצוה כההיא דר"א ששיחרר עבדו להשלים לי', אבל לא כבנידונינו שהמדובר לפן יבואו הרשיעי לחלל מתוך זה את שבת בעקיפין בשרירות לבם.

 

זאת ועוד, החלול שיחללו בנידוננו הרי יבוא מתוך רגילותם והתמדתם לחילול זה בביתם וברחוב ובכל הזדמנות שהיא, אשר בתוך זה יכלל גם הזדמנותם זאת לשמוח כביכול בשמחת ברית המילה, וא"כ אין לעניננו כל דמיון לההיא דמצוה דרבים, דשם המדובר בגדירת הפירצה או בהבאת רבים לידי קיום מצוה בפועל, וכאן הרי לא יוגדר עי"כ כלל פרצת השבת והפוקרים ההם ימשיכו בתעתועיהם לחלל את השבת בבית וברחוב, ובכזה בכדי למונעם לבוא במקום זה לחלל את השבת לא מצינו שיותר לעבור עבירה ליחיד משום הצלת רבים.

 

וכמו"כ מה דמצינו שאמרו דניחא ליה לחבר דליעבד איסורא קלילא ולא ליעבד עם הארץ איסורא רבא, זהו רק בדבר אשר האיסורא רבא של העם הארץ נובעת ובאה באופן ישר ע"י גרמת החבר, כנתינת פירות טבולים של החבר להע"ה, אבל לא כשמעצם עשיית ופעולת החבר אינו יוצא ולא יוכל לצאת שום מכשול להע"ה בכתוצאה ישירה, כבנידוננו שעצם פעולת המילה אינה גוררת ולא יכולה לגרור כלום בתוצאה ישירה לאיזה חילול שבת לבעלי הברית והמסובים (עיין בתוס' שבת שם).

 

וזהו בעצם החילוק גם מההיא דשפחה וההיא דר"א. דשם מציאות הימצאות השפחה או הימנעות שיחרור העבד גורמים באופן ישר להפירצה שינהגו בה מנהג הפקר, וכן שרבים לא יקיימו המצווה. ומשום כך התירו משום מצוה דרבים, ומשא"כ בנידוננו שהמילה כשלעצמה אינה גורמת כלל באופן ישיר להחילול וקיומה יכולה להתקיים גם בלי המחללים, ומה גם שמראש הרי לא ברור מי ומי בין הבאים ואם ועד כמה יחללו בעלי הברית את השבת.

 

ובכלל היכא שהעבריין הוא פושע ועובר בשאט נפש לא אמרינן הך כללא דניחא ליה לחבר וכו', והתירא דמצוה דרבים, כדמבאר בביאורי הגר"א באו"ח סי' ש"ו ס"ק כ"ו עיי"ש, וכן בשו"ת חות יאיר סי' קמ"א עיי"ש באריכות, והכי מצינו שהשיב בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ת חאה"ע סי' ז' לענין חדר"ג =חרם דרבינו גרשום=, שהשואל רצה לדון דמכיון שהאיש פרוץ בעריות והוא אומר על עצמו שהוא אנוס בתקנת ר"ג א"כ יש ללמוד ק"ו אם התירו עשה דאורייתא שכופין את האדון לשחרר חציה שפחה משום שנהגו בה מנהג הפקר ק"ו להתיר חדר"ג, והנו"ב שם דחה הסברא בשתי ידים וכותב /לשואל/ לשאול שטעה דשם לא מתקנתא דידה שלא תעבור היא לזנות חשו אלא מטעם שנכשלים בה רבים לזנות עמה והמה נחשבו כאנוסים שהיתה ממצאת עצמה לזנות ע"ש, למדנו מדברי הנו"ב דלבד מה דלעובר בעצמו לא מתירים בשום גוונא איסור קל שהוא בטענה שזה מביאו שיעבור על איסור חמור, דגם משום אחרים ורבים לא מתירים למי שהוא לעבור כדי שהם לא יכשלו כי אם רק בגוונא שהמה אנוסים, וכן מסביר את דברי הנו"ב בשו"ת מחנה חיים חאה"ע ח"ג סי' ו' דכוונתו לומר דלולא דנחשבו הרבים כאנוסים לא היו חוששים להציל אפילו רבים מזידים דכתיב הלעיטהו לרשע ע"ש, הרי דאין להתיר בשום גוונא עבירה קלה שהיא בכדי שהלה לא יעבור במזיד על חמורה יותר.

 

וכמו"כ עיין גם בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ת חאה"ע סי' ל"ז שמבאר דהיכא דלא מצינו בפירוש מחכמי התלמוד לא אמרינן חטא כדי שיזכה חבירך אפילו אם האיסור הוא מדרבנן ע"ש.

 

(ה) מהאמור בהאות הקודם יוצא לנו שאין גם לבוא לדון על כך משום לתא דלפני עור, דלכאורה הרי איסורא דלפ"ע =דלפני עור= כולל ג"כ מי שיעזור על עבירה או יסבב אותה או למי שיכין לו סיבת העבירה כמבואר בספר המצות להרמב"ם ל"ת רצ"ט ע"ש, אבל לפי הנ"ל שפיר מתברר לנו דליכא בנידוננו לאו דלפ"ע או מסייע ידי עוברי עבירה, והיינו מכיון שאין פעולת המילה זוקקת כלל לחילול השבת ע"י העבריינים ולא היא הגורמת באופן ישיר לחילול ואין כאן שום הושטת דבר איסור לעבריינים [מלבד מה שהדבר איסור משיגים מבלעדי המושיט והוא נמצא אצלם שליכא בכה"ג לאו דלפ"ע] וגם לא ברור שיבואו לחילול, ובשעת העבירה אין שום סיוע, והאיסור גם לא נעשה בגוף הדבר המסייע, ועיין גם בחידושי הריטב"א בע"ז ד' ו' ע"ב במ"ש דכל היכא דמצי עביד איסורא שלא על ידינו ליתא משום לפני עור לא תתן וכו' ואף על פי שהוא מרבה באיסורא על ידינו לא חיישינן עיי"ש, ויעוין בספרי שביתת הים פרק י"ט וספרי שו"ת ציץ אליעזר ח"ד סי' ה' פרק ד' מה שכתבתי שם בהרחבה בגדרי לאו דלפ"ע ומסייע ידי עוברי עבירה עיי"ש.

 

(ו) אולם יש מקום של צידוד לדחיית המילה בזמנה בשבת במקרים מיוחדים מכח צדדא אחרינא, והוא, עפ"י מה דמצינו פלוגתא בין הפוסקים אי יש למול בשבת בן של מומר ומומרת, ומלשון המחבר בשו"ע יו"ד סי' רס"ו סעי' י"ב משמע שסובר שלא למול [אעפ"י שבבד"ה נראה שאין דעתו כן] שכותב בלשון: ישראל שהמיר ונולד לו בן מישראלית מלין אותו בשבת, ומדדייק לכתוב ונולד לו בן מישראלית משמע דדוקא בכה"ג כשהיא מיהת ישראלית הוא דס"ל דמלין אותו בשבת, משום די"ל דהיא תשמור עליו שכשיגדל שלא יצא לתרבות רעה, הא אם גם היא מומרת אין מלין את הבן בשבת, והכי אסברא לנו הט"ז שם בסק"ט דטעמא דהשו"ע דמלין מפני שאין מחזיקין אותו שיצא לתרבות רעה כיון שאמו ישראלית. דון מינה הא אם גם אמו מומרת אין מלין, ובכזאת מדייק גם הש"ך שם בס"ק ט"ז מדברי השו"ע [וע"ש גם בבאה"ט סקי"ג].

 

גם החכמת אדם (כלל קמ"ט סעי' ל"ה) פוסק נמי הכי דכשאמו ג"כ מומרת ונתנו את הבן למול אין מוהלין בשבת דשמא יחזרו בהם ויוציאו אותו לתרבות רעה, ועיין בשו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' רמ"ט מה שכותב להסביר במילתא בטעמא הא דאין מלין בשבת אע"ג דדינו כישראל וב"ד מחויבים למולו אם אין לו אב עיי"ש.

 

(ז) עפ"י האמור באות הקודם מצינו לכמה מהפוסקים שצעדו עוד צעד לומר שלא למול בשבת גם בני פוקרים המחללים את השבת בפרהסיא בזדון, עיין לדוגמא בספר מנחת שבת במנחה חדשה לסי' צ"ג אות א' שמביא בשם ספר מאורי אור דכתב דמסתברא כמאן דאוסר למול בניהם [של הקראים] משום דלא נטרא שבתא, ואך דלא שכיחא האידנא [קראים] מ"מ איכא נ"מ על הפורשים מישראל בטריפות ונדות ומחללי שבת בפרהסיא וכו' ע"ש.

 

לפי"ז נפתחת לנו פתח של דיון לדחיית המילה בזמנה בשבת בכגון שאלתינו שהמדובר במילת בן של מחללי שבתות בפרהסיא.

 

אמנם הרבה חולקים ע"ז וס"ל להתיר למול בניהם של הנ"ל בשבת, עיין שם במנחת שבת בשיורי המנחה לסי' פ"ד אות ז' שמביא להקה שלימה של פוסקים שפסקו להקל למול בשבת את בני מחללי שבת עיי"ש וכן בשו"ת מהרש"ם ח"ב סי' קנ"ו העלה ג"כ להקל, ומסיים שם בלשון: ופוק חזי מה עמא דבר ומנהג ישראל תורה הוא עיי"ש. וכך מעיד גם בשו"ת מהרש"ג חאו"ח סי' נ"ג ומוכיח זאת עפ"י ההלכה עיי"ש.

 

אבל העלתי על הגליון גם דברי כמה מהפוסקים האוסרים בזה בכדי שלפני המורה ובא יהא לו סיוע הלכתי כאשר ימצא מקום של גדירת גדר עם דחיית המילה, והיינו היכא שיהא לו מקום בראש לחשוב ולהניח שאם ידחה ארבע או חמשה פעמים מילות כאלה מלמולם בשבת ישמעו העם ויראו ולא יזידון עוד לערב בשמחת המילה חילולי שבת.

 

(ח) ובזה כשהמדובר בגדירת גדר, מצינו בכלל בדברי הפוסקים שהעלו דבכגון דא ישנו הכח בידי הב"ד והקהל לגדור, ולא עוד אלא שמחויבים בכך לעשות סייג לתורה אם רואין שיש לחוש לפרצת הדור, דזהו ענין של חטא בעצמו כדי שיזכה בעצמו כדמצינו דאסברא לן כן המהר"צ חיות בספרו דרכי ההוראה ח"ב סוף סי' ו', בהיות ועל ראשי העדה מוטל בראשונה לאשר העם בדרך התורה שלא יפרצו כדאמרו במו"ק ד' ו' ע"א ת"ח דאיכא במתא כל מילי דמתא עלי' רמיא עיי"ש. ועיין שם בשו"ת מהרש"ג הנ"ל שדן ממש בכזאת בלמול בשבת בן מחלל שבת בפרהסיא, ואף שכאמור דעתו דמותר עפ"י דין למולו, בכל זאת מסיים וכותב דאם יש בדחיית המילה משום מיגדר מילתא לבייש את בעלי העבירה מחללי שבתות בפרהסיא למען ידעו העולם כי יש הפרש ביניהם ובין בן ישראל כשר, אזי הרשות נתונה להרב שבעיר לעשות למגדר מילתא אפילו בביטול מצוה, ומכש"כ בענין זה שאפשר למול הבן למחר ולא ישאר ערל ח"ו עיי"ש [ועיין בשו"ת מחזה אברהם סי' קכ"ו מ"ש בהך דגוף המצוה אינה עוברת ואפשר לעשותה למחר עיי"ש, ועיין גם בתוס' שבת ד' קל"א ע"א ד"ה ושוין ע"ש ואכמ"ל] וכמו"כ עיין מ"ש בזה בשו"ת מהר"ם שיק שם בחיו"ד סי' רמ"ט ע"ש.

 

(ט) בסיכומם של דברים, נלע"ד דמעיקרא דדינא יש למול המילה בזמנה בשבת מכיון שזה חיוב המוטל בכלל לא רק על האב בלבד כי אם על הבי"ד ועל כל בית ישראל אשר בכללם המוהל. וכשם שלא יצוייר לומר למשל שלא יפתחו הבית כנסת בשבת להתפלל בו מפני שעי"כ ישמעו מחללי שבת שישנו בכאן בית כנסת ותפלה בצבור ויסעו במכונית לבית כנסת לעת מצוא שלהם (דבר שמצוי בעו"ה באמריקה), כן אין לומר שהמוהל יבטל החיוב שמוטל עליו למול הבן הנולד ביום השמיני אפילו בשבת, ושוטים המקלקלים ומחללים את השבת יתנו את הדין. ומובן שעם זאת יש להתריע ולמחות בכל האמצעים שביד כשרואים על המקום את החילולים לדרוש במפגיע להפסיק החילולים ולחכות עם המילה עד שיחדלו. אלא שאם לפי ראות עין ישנה איזה תקוה לגדירת פירצת החילול שבת להבא בזה שימנעו מלמול בשבת מילות כאלה ארבע או חמש פעמים, דישמעו ויראו ולא יזידון עוד, דלא יתאים להם להיות מובדלים לרעה משאר בנ"י =בני ישראל= הכשרים שאינם מחללים את השבת, בכה"ג אפשר שפיר להמנע מלמול, וכדנתבאר לעיל בדברינו במילתא בטעמא.

 

הבה נקוה כי במהרה יערה על בית ישראל כולו רוח ממרום ותועים ילמדו בינה לשוב אל ד' לשמור מצותיו חקותיו ומשפטיו לטוב להם בזה ובבא. בברכה ובאהבה אליעזר יהודא וולדינברג.