כאשר ציווה הקב"ה את אברהם אבינו על המילה, אמר לו: "התהלך לפני והיה תמים" – שלם. בתקופות רבות לעגו לנו הגויים על הנכונות להכניס את הבנים בבריתו של אברהם, כשמשמעותה – לדבריהם – היא הטלת מום לכל דבר. הפסוק הזה מראה את ההפך – רק על-ידי ברית המילה אנו נעשים שלמים, ואילו כל מי שאינו בא בברית זו הוא בהכרח פגום.
האם האדם הוא שלם? האם אין הוא זקוק לקשר החיים שבינו ובין אלוקיו? כשאדם נולד מתנתק חבל הטבור הקושר אותו אל אמו, ובממד אחר – פנימי הרבה יותר – מתנתק גם חבל הטבור הקושר את גופו אל מי שברא אותו. במצב הנוכחי שום דבר במציאותו של גוף התינוק לא מעיד על הצורך שלו לשוב ולקשור את הקשר הזה. הגוף שלם, וכעת הוא יכול לצאת לדרך חייו בכוחות עצמו.
אבל זו אשליה חיצונית בלבד. הגוף אינו שלם, הוא פשוט סגור ועטוף כפרי בקליפתו. בברית המילה אנו מסירים את הקליפה, ותחתיה מתגלה כמה פתוח הגוף לקבל חיים ממקור החיים, כמה חסר הוא בלי הקשר הזה – שהוא עיקר מעלתו וכבודו של אדם.
