דוד מלך ישראל היה בעל נפש עורגת ומשתוקקת, ותמיד היה לבו קשור בגעגועיו לדבקות בה'. מספרים שכשבא מלאך המוות לקחת את נשמתו, לא יכול היה להתקרב אליו מפני דבקותו הבלתי פוסקת בתורה הקדושה. פעם אחת נכנס לבית המרחץ, מקום שבו הכל עומדים ערומים ואי אפשר לעסוק לא בתורה ולא במצוות, ונפלה רוחו בשל הבטלה שנכפתה עליו. כיוון שנזכר במילה שבבשרו – נתיישבה דעתו.
מעשה זה מאיר את ייחודה של ברית המילה, שקיומה וקדושתה שווים בכל הזמנים. במעלה זו עדיפה המילה על כל מצווה או מדרגה רוחנית אחרת, שכן כל מצווה יש לה הפסק וכל מדרגה רוחנית עלולה להסתלק מעל האדם בזמני ירידה – שאין מי שניצָל מהם; ורק את מצוות המילה מקיים כל יהודי במשך כל ימי חייו, בלי הפסק. זה פירוש הפסוק "התהלך לפני והיה תמים" – תמימות שבה כל הזמנים שווים, שמכוחה כל אחד מאתנו הוא תמיד יהודי, ולפיכך תמיד ראוי לקדושה. אם אכן קבוע בנו עוגן יציב כל כך של שייכות כלפי ה' יתברך, שוב אין להתפלא כיצד זה יכול כל יהודי – גם החוטא הגדול ביותר – לשוב בתשובה בכל רגע שבו יבחר. הסוד הוא פשוט וגלוי לכל: פעם יהודי – תמיד יהודי!
