דוד דדון
מוהל מוסמך מטעם הוועדה הבין
משרדית של הרבנות הראשית
ומשרד הבריאות

נייד: 0528428721

 

פרק א:"איש האלהים"

"מחציו ולמטה 'איש'"

התורה מכנה את משה רבינו "איש האלהים"[ב], ובארו חז"ל: "מחציו ולמטה 'איש' ומחציו ולמעלה 'האלהים'"[ג]. חז"ל מלמדים כי משה רבינו, וכמותו "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא"[ד], מופיע בעולם בגוף גשמי עליו ניתן לומר "מחציו ולמטה 'איש'", אך בו זמנית קיים בצדיק ממד עליון עליו ניתן לומר "מחציו ולמעלה 'האלהים'"[ה]. אמנם, בזהר מתפרש הביטוי "איש האלהים" באופן שונה מאד – הזהר דורש כי "אלהים" היינו כינוי לשכינה, ו"איש האלהים" היינו "בעלה דמטרוניתא"[ו] (על דרך "איש נעמי"[ז], המתיחס לבעלה של נעמי)[ח]. לכאורה, שני הפירושים הפוכים זה מזה – לפי הפירוש הראשון ה"איש" ("מחציו ולמטה") נמוך במדרגה מ"האלהים" ("מחציו ולמעלה") ולפי הפירוש השני ה"איש" הוא גבוה במדרגה מ"האלהים" והוא המשפיע ביחס אליו. הרבי הדגיש תמיד כי בין פירושים שונים לאותו פסוק ישנו קשר, וגם כאן יש למצוא תיווך וקשר בין הפירושים השונים:

ויש לומר, כי גם בדברי הזהר אין שלילה לקביעת המדרש כי משה הוא דווקא "מחציו ולמטה 'איש'", אלא שהזהר מבאר כי גם – ודווקא – ב"מחציו ולמטה 'איש'" של משה רבינו הוא מתפקד כ"בעלה דמטרוניתא". וההסבר פשוט: ה"מחציו ולמטה" של הרבי, ה"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא", הוא הממד בו הוא קשור לכל יהודי, מתעסק בו, פונה אליו ומשפיע לו (בעוד ה"מחציו ולמעלה" שלו הוא עבודתו האלקית בינו לבין עצמו, בדבקות הבורא בה אין לאנשי העולם כל השגה – "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך"[ט]). הדאגה וההשפעה לכל יהודי היא היא ההשפעה לשכינה – לכנסת ישראל – ואם כן, דווקא ב"מחציו ולמטה 'איש'" ראוי הצדיק לכינוי "איש האלהים" כבעל ומשפיע לשכינה.

מתברר איפוא כי עיקר מעלתו של משה רבינו מתגלה דווקא "מחציו ולמטה", שהרי עיקר ענינו של הצדיק והרבי הוא ההשפעה והגילוי לתחתונים (כמבואר בתניא[י], בשם הרמב"ן[יא], כי המלאכים קרויים בשם ה' רק כאשר הם בשליחות אל התחתונים, מה שאין כן כאשר הם דבוקים בה' בעבודת ה' שלהם, שאזי הם קרויים מלאכים בלבד[יב]). מעלה זו מתבטאת גם בכך שב"איש" ישנה אות י השייכת לשם יה (כנודע ממאמר חז"ל "איש ואשה – זכו, שכינה ביניהם, לא זכו, אש אוכלתן"[יג] שהשכינה בין האיש והאשה היא הצטרפות ה-י שבאיש ל-ה שבאשה, שבלעדיהן נותרות בהן האותיות אש בלבד) – שם הנעלה משם אלקים (של "מחציו ולמעלה 'האלהים'").

ברית קדש

והנה, עיקר ה"מחציו ולמטה" בגוף הוא אבר הברית (באשר רגלי האדם נחשבות "לבר מגופא") – כח ה"איש" להיות משפיע לאשתו – ואכן, לגילוי ה-י שבאיש מתחילים לזכות בברית-מילה[יד]. הילד נקרא "אדם" כבר מילדתו, ו"איש" רק מיום הבר-מצוה שלו – יום הבר-מצוה הוא היום בו מסתיימת כניסת הנפש האלקית לגוף האדם, אך ראשית כניסת הנפש האלקית היא בברית-מילה. כך בכללות, ה"צדיק יסוד עולם"[טו] קרוי על שם ספירת היסוד – על שם אבר הברית, שממנו תוצאות חיים ובו גנוז כח ההשפעה של ה"בעלה דמטרוניתא". ב"יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" – שבאותיות של קבלה הוא יחוד תפארת ומלכות – משמש הצדיק-היסוד כממוצע המחבר (כ"אבר קטן" המצמצם וממשיך את הגילוי האין סופי שבתפארת לספירת המלכות המוגבלת).

בחסידות מבואר כי הממוצע מסוגל לחבר שני דברים והפוכים זה מזה מכח היותו גבוה משניהם – ה"שותף השלישי" שבין קודשא בריך הוא ושכינתיה (סוד "עתיקא קדישא, סתימו דכל סתימין", עליו אומרים "[לשם יחוד...] על ידי ההוא טמיר ונעלם"). הכח העצמי והנעלה הזה של הממוצע המחבר מתגלה דווקא בחלקו התחתון, בו הוא מתחבר למציאות התחתונה. דווקא מכח גילוי המעלה העצמית של "איש האלהים" "מחציו ולמטה", ב"איש" שבו, הוא מסוגל להמשיך את גילוי "האלהים" הנעלה שיש "מחציו ולמעלה" עד למטה, אל השכינה (– "האלהים") שהוא רואה לפניו[טז]. ובסוד הברית, העצמות מתגלה דווקא בכח ההגשמה והאימות של הברית "מחציו ולמטה" – ביכולתו לממש את האור הזרוע שבמוחין ("מחציו ולמעלה") בטפה הזרעית המולידה כיוצא בו. לכח זה זוכים בברית, בה נמשך ה-י העליון (של המוחין, סוד שם יה) אל הברית קדש (– "ברית אש"[יז]) של ה"איש".

פרק ב:"התהלך לפני והיה תמים"

"התהלך לפני"

בסמיכות לציווי אברהם אבינו על המילה אומר לו הקב"ה "התהלך לפני והיה תמים"[יח]. חז"ל מפרשים כי מעלת "התהלך לפני" מיחדת את אברהם אבינו מנח – בנח נאמר "את האלהים התהלך נח"[יט], בשוה ובסמוך לה', מתוך הזדקקות לסעד וסיוע אלקי לסומכו, ואילו אברהם מסוגל להתהלך לפני ה' כמוביל ומנחה, ללא צורך בסעד וסיוע[כ]. בדרך כלל מוסבר כי אברהם מסוגל להגיע למעלה זו של "התהלך לפני", מכח מצות ברית מילה – בברית-מילה יוצא אברהם אבינו מגדר הצדיק של אומות העולם, גדר הצדיק אליו הגיע גם נח, ומתקדם למעלה היהודית המיוחדת של "התהלך לפני". אמנם, אף על פי שזהו ההסבר השגור והמקובל (כולל גם במאמרי הזהר ובדרושי החסידות), ישנו מאמר אחד בזהר[כא] המסביר זאת אחרת, באופן שנדמה כהפוך לגמרי:

באברהם כתיב "התהלך לפני והיה תמים" – גזירו דאת קיימא. "התהלך לפני" – מהכא דלא יהך גברא בתר אתתא אלא קמהא. ארח כשר איהו? והא כתיב "הנה אנכי שולח מלאך לפניך", "ושלחתי לפניך מלאך"! לאברהם, דלא הוה גזיר, דחה ליה לקמה. ועל דא לא כתיב "היה תמים והתהלך לפני" אלא "התהלך לפני", דלא יאות אנת עד שתהא תמים. וכן בכלהו, כיון דבר נשא תמים ונטיר ליה, מיד היא לקמיה ואיהו אבתרה, כשר איהו לדא.

לפי הזהר, הפסוק "התהלך לפני והיה תמים" נאמר לפני הציווי על המילה משום שהוא מתאר את מדרגת אברהם לפני הברית – מדרגה בה נאמר לו עדיין "התהלך לפני" – ובכך מגלה על המעלה לה יזכה אברהם אחרי הברית (כאשר יקיים בעצמו את ההוראה "והיה תמים"). לפני הברית אברהם הולך לפני השכינה – ולא לצדה או מאחוריה – משום שאין הוא יכול להסתכל בפני השכינה[כב]. רק לאחר שימול אברהם את עצמו – יקיים בעצמו "והיה תמים" – הוא יוכל ללכת מאחורי השכינה ולהביט בה. ושוב, לכאורה, ישנם שני פירושים הסותרים זה את זה: לפי הפירוש הראשון עיקר המעלה היא ההליכה לפני ה' (ולמעלה זו זוכה אברהם רק בזכות הברית-מילה) ולפי הפירוש השני ההליכה לפני ה' היא חסרון ורק בזכות המילה זוכה אברהם ללכת אחרי ה' ולהסתכל בשכינה. כפי שנהגנו בפרק הקודם, גם כאן יש לתווך את שני הפירושים, הנראים סותרים, לאותו הפסוק (ובאופן דומה למבואר שם).

"מבשרי אחזה אלוה"

כדי ליישב את שני הפירושים – הפירוש המקובל ופירוש הזהר – נקדים לכך התבוננות בפסוק "ומבשרי אחזה אלוה"[כג]:

ידוע ומפורסם ההבדל בין פירוש הקבלה לפירוש החסידות בפסוק "מבשרי אחזה אלוה" – בקבלה נדרש פסוק זה על גוף האדם, העשוי בצלם הספירות העליונות, ובחסידות נדרש פסוק זה על מדות הלב המתוקנות של האדם, מדות ה"לב בשר"[כד] (שעל כן חשש ההגשמה הקיים בלימוד הקבלה, העוסקת בסודות המבנה הגשמי של האדם והעולם, בטל בלימוד החסידות העוסקת בסודות הנפש).

על מנת לתווך ולקשר בין שני הפירושים הללו יש צורך בפירוש נוסף, שישמש גשר ונקודת מעבר בין שני הפירושים. ואכן, יש פירוש כי "ומבשרי אחזה אלוה" מתייחס לברית-קדש, המכונה ברית-בשר (כידוע שאבר הברית מכונה "בשר" בכ"מ) – לפי פירוש זה הכח של "אחזה אלוה" תלוי דווקא בתיקון הברית. פירוש זה מרכז ומצמצם את הבשר הגשמי, את כל אברי הגוף, לנקודה אחת – לאבר הברית, המכונה בכ"מ סתם "אבר" – ומנקודה זו ניתן 'לדלג' מהתיחסות לגוף את ההתיחסות לנשמה. מעבר לריכוז הגוף כולו לאבר אחד – ריכוז שנעשה גם בפשטות, בכך שטפת הזרע כלולה מכל האברים, כנודע – הרי שפעולת הברית נותנת גם את הכח הנפשי לעבור מהרגשת הבשר הגשמי לחוית ה"לב בשר" כעיקר ה"מבשרי". הטעם הפשוט של הברית-מילה הוא להחליש את כח הגוף ולמעט את תאוותו[כה] – מיעוט כח הגוף הוא המאפשר לגלות כי עיקר ה"בשרי" הוא הנשמה, וכי מ'אברי הנשמה' ניתן לחזות את ה'[כו].

והנה, כהמשך לפעולת תיקון הברית – מילת ה"בשרי" – ניתן לתת פירוש נוסף לפסוק: אחרי מילת הברית קדש יכול האדם לזכות לזיווג בקדושה ובטהרה, ואזי ניתן לפרש כי "מבשרי אחזה אלוה" מוסב על אשתו של האדם ועל היחוד עמה (והרמז: בשר עולה שכינה ביניהם). מתחלת הפסוק – "ואחר עורי נקפו זאת" – לומדים בכתבי האריז"ל אודות סוד בנין הנוקבא מאחורי ז"א, וכל הפסוק "ואחר עורי נקפו זאת ומבשרי אחזה אלוה" רומז בעליל לאשה, עליה נאמר "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי"[כז]. הכח לחזות אלקות בזכות האשה רמוז בפסוק "והוא ימשל בך"[כח] המגלה לאיש כי האשה והיחוד עמה הם עיקר המשל לכל עניני אלקות[כט]. ביחוד האיש והאשה ישנו גילוי שכינה – גילוי ה-י שבאיש וה-ה שבאשה[ל], המצטרפים לשם יה – ועל גילוי זה נאמר "אחזה אלוה". 

הקבלת פני שכינה

את הסתירה-כביכול בין שני הפירושים ל"התהלך לפני והיה תמים" ניתן ליישב בהשראת שני הפירושים שנתחדשו בפסוק "ומבשרי אחזה אלוה":

הפירוש הראשון – לפיו "ומבשרי אחזה אלוה" היינו שמבשר הברית המתוקן, "בריתך שחתמת בבשרנו", ניתן לחזות את ה' – מתאים לפירוש הזהר כי רק לאחר הברית-מילה זכה אברהם לראות את פני השכינה. אכן, בהשראת הפירוש השני – לפיו "ומבשרי אחזה אלוה" קאי על האשה, ובנמשל העליון היינו השכינה – מתבאר כי בעצם ההליכה אחרי השכינה מהלך אברהם לפני קודשא בריך הוא (בסוד "התהלך לפני") ומשמש הגורם המקשר והמייחד את "יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה"!

כלומר, הליכת הצדיק אחרי השכינה היא על מנת להשפיע לה – הצדיק המקביל פני שכינה בכל יום הוא ה"שושבינא דמלכא" (ככינויו של משה רבינו, מנהיג הדור וה"צדיק יסוד עולם", שהוא ראש וראשון לכל לו הצדיקים המקבילים פני שכינה בכל יום[לא]), שתפקידו להוליך את החתן העליון, קוב"ה, לקראת הכלה העליונה, כנסת ישראל. הקבלת פני השכינה היא כחו ומעלתו המיוחד של הצדיק בהתיחסותו לכנסת ישראל – כל יהודי יכול ומצווה להתפלל על הכלל, על כנסת ישראל (ובכך הוא זוכה להחשב מהצדיקים הסובבים את השכינה ומביטים בה באספקלריא שאינה מאירה), אך רק הצדיק המקביל את פני השכינה בכל יום רואה באספקלריא המאירה את פניה-פנימיותה של כנסת ישראל ואת הצטרכויותיה. הצדיק הוא זה הרואה את הנקודה הפנימית בכל יהודי, זה החש את מצוקת ומועקת הגלות הפנימית בה נמצא כל יהודי והיודע בפרטי פרטות למה נזקק יהודי זה לצורך תיקונו (וכנודע שאחד ההבדלים העיקריים בין פנים לאחור הוא בכך שהפנים מחולקות לפרטי פרטים, בהם מובחן אדם מרעהו, בעוד שהעורף אחיד, וממילא זהה פחות או יותר אצל כל בני האדם – ראית כלל ישראל כמקשה אחת היא עדיין בגדר ראית אחור, ראיה באספקלריא שאינה מאירה, ורק ראית פרטי הפרטים הפנימיים של כל יהודי היא ראית הפנים באספקלריא המאירה).

כפי שה"שושבינא דמטרוניתא" נצרך כדי להתגבר על בושת הכלה מפני החתן כך תפקיד ה"שושבינא דמלכא" להתגבר על הבושה כביכול שיש לחתן העליון מפני הכלה (ולעורר בו – בזכות הראיה הפנימית של השכינה, ראית נקודתו הפנימית של כל יהודי ויהודי – את התחושה שאכן "זאת הפעם עצם מעצמי [בסוד 'חלק אלוה ממעל ממש'] ובשר מבשרי [בסוד 'חלק בורא שנעשה נברא']")[לב]. כך יש לפרש את האמור למשה רבינו, ה"שושבינא דמלכא", "וראית את אחֹרי ופני לא יראו"[לג] – ראית אחורי ה' היא ראית פני השכינה, שהרי השכינה-המלכות היא בחינת אחור ביחס לקוב"ה-ז"א (ובסוד "ואחר עורי נקפו זאת" המרמז לבנין המלכות מאחורי הז"א, כנ"ל). אכן, כאשר משה רואה את אחורי ה' – שהם הם פני השכינה – הוא בעצם זוכה ללכת לפני ה' ולהוליך את קוב"ה ליחוד עם השכינה (שעל כן, על אף שנאמר למשה "ופני לא יראו", אומר לו רשב"י בזהר כי "בעין השכל דלבך את חזי בכלא"[לד] – המוליך את פני ה' לקראת יעדו, היחוד עם פנימיות השכינה, וודאי חש ורואה בלבו את חפצם הפנימי ביותר של החתן והכלה העליונים). כח זה, לו זוכה בשלמות משה רבינו הוא הכח שנוחל אברהם אבינו בקיום מצות ברית מילה ומנחילו לצדיקים נוטרי הברית אחריו (שעל כן נאמר במשה "כל השביעין חביבין"[לה], להדגיש כי חביבותו באה לו בהיותו שביעי לראשון, לאברהם אבינו[לו]).

"הנה מלאכי ילך לפניך"

והנה, בספר "קהלת יעקב" מובא בערך "מילה" כי ראשי התיבות של "הנה מלאכי ילך לפניך"[לז] הם מילה, ומוסבר שם כי (בהקשר של ברית מילה) "מלאכי" הוא אליהו הנביא, מלאך הברית, כש"מלאך הברית" גופא הוא אחד מכינוייה של השכינה. לכאורה, בפשט, אמירת "הנה מלאכי ילך לפניך" איננה מעלה אלא חסרון ועונש – כשה' מודיע שלא הוא עצמו ילך לפני ישראל, אלא מלאכו בלבד. אכן, על פי המבואר עד כה ניתן לפרש את הפסוק הזה גם כמעלה גדולה (שבקיומה כדבעי ניתן לתקן את עצם חטא העגל, בגינו נאמר לישראל "הנה מלאכי ילך לפניך") – "מלאכי" הוא כינוי לשכינה, ובאם ישראל הולכים אחרי השכינה על מנת להשפיע לה ולהוביל את ה' ליחוד עמה זוהי המעלה הגדולה ביותר.

ובדרך רמז, הביטוי "הנה מלאכי ילך לפניך" עולה בגימטריא אלישע. אלישע הוא תלמידו של אליהו הנביא ההולך אחר רבו[לח], ובכך מתקיים בו "הנה מלאכי [אליהו מלאך הברית] ילך לפניך". יש לבאר כי כאשר צדיק הדור הולך אחרי השכינה ומתבונן בפנימיות כנסת ישראל – בפנימיותו של כל יהודי בפרט, כנ"ל – הוא רואה בנקודה הפנימית של כל יהודי את דמות רבו, אלישע רואה בכל יהודי את דמותו של אליהו הנביא. רבו של הרבי משמש לו כ"נר הוי' נשמת אדם חֹפש כל חדרי בטן"[לט] בהתיחסותו לכל יהודי – באמצעות דמות רבו שלו המתגלה לרבי בכל יהודי הוא חופש את חדרי בטנו, מוצא את מה שצריך תיקון ודוחה את החושך על ידי הארת אור רבו ליהודי זה[מ].

זהו סוד "צדיקא דאתפטר אשתכח בכולהו עלמין יתיר מבחיוהי"[מא] – כאשר הצדיק איננו מוגבל בגוף ניתן לגלות אותו במקומות רבים, ובכל יהודי מופיע ניצוץ ממנו (על דרך הופעת אליהו הנביא בכל הבריתות המתקיימות באותו זמן, דווקא כאשר הוא מגיע לברית ללא לבוש של גוף). כך מביא אדמו"ר הזקן באגרת הנחמה שלו על הסתלקות רבי מנחם מענדל מוויטבסק זצ"ל – "כדאיתא בתיקונים[מב] על משה רבינו ע"ה שאחר פטירתו מתפשטת הארתו בכל דרא ודרא לששים רבוא נשמות כמו שמש המאיר מתחת לארץ לששים רבוא כוכבים". אדמו"ר הזקן, שראה ברמ"מ מוויטבסק רבי, הסביר ענין זה למקושרי רמ"מ מוויטבסק – בכך האיר וגילה בהם את אורו של רבו, ומתוך כך המשיך את גילוי והארת רבו לכל עם ישראל (שכולם מקושרים לצדיק ומקבלים ממנו, במודע או בלא מודע).

ביאור "מבשרי אחזה אלוה"

חמשה פירושים

בפרק ב נתחדשו שני הפירושים לפסוק "ומבשרי אחזה אלוה": נתבאר כי "ומבשרי" קאי על ברית הקדש, ובהמשך לכך כי "ומבשרי" קאי על אשתו של האדם ועל היחוד הקדוש עמה (שמתאפשר בזכות תיקון הברית). והנה, כשם שברית הבשר מובילה ליחוד עם "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי", כך תכלית היחוד הקדוש הזה הוא קיום מצות "פרו ורבו". גם על הילד הנולד ניתן לדרוש כי הוא בחינת ה"בשרי" עליה נאמר "ומבשרי אחזה אלוה", שהרי על לידת הילד נאמר "[ודבק באשתו] והיו לבשר אחד"[מג] (כפירוש רש"י עה"פ: "הולד נוצר על ידי שניהם, ושם נעשה בשרם אחד"). גילוי ה"שכינה ביניהם" שיש ביחוד האיש והאשה הוא עדיין בדרך של אור מקיף, והוא בא לידי גילוי בפועל ממש רק כשותף השלישי בילד שנולד מיחוד זה, כשדווקא על גילוי פנימי זה ניתן לומר "ומבשרי אחזה אלוה".

לפי זה, עולים לנו חמשה פירושים בסוד "ומבשרי אחזה אלוה":

א.      פירוש הקבלה, לפיו "ומבשרי" היינו כל אברי גופו של האדם, שמהתבוננות בהם ניתן לחזות – בדרך של משל ונמשל שאינם מאוחדים בתכלית – ב"צלם אלהים" העליון.

ב.       פירוש החסידות, לפיו "ומבשרי" היינו תכונות הנפש המתוקנות של ה"לב בשר", שההתבוננות מביאה לחזות את הכחות האלקיים שכחות הנפש משתלשלים מהם ממש ומשמשים להם כמשל (וממילא זהו חזיון פנימי לאין ערוך מההתבוננות באברי הגוף).

ג.        פירוש לפיו "ומבשרי" היינו אבר הברית, המכונה "בשר", כשה"אחזה אלוה" הבא ממנו הוא היכולת להסתכל בפני השכינה (דבר שמיאוס הערלה לא מאפשר).

ד.       פירוש לפיו "ומבשרי" היינו האשה, "עצם מעצמי ובשר מבשרי", ו"אחזה אלוה" היינו משלי האלקות שמתגלים לאדם דרך אשתו (בסוד "והוא ימשל בכך"), ובפרט גילוי ה"שכינה ביניהם" ביחוד הקדוש בין האיש לאשתו.

ה.      פירוש כי "ומבשרי" היינו הילד שנולד מיחוד האיש והאשה, המימוש של "ודבק באשתו והיו לבשר אחד", כאשר בילד זה מתממש ומומחש השותף השלישי שביחוד האיש והאשה.

המבנה הפנימי

יש להתבונן במבנה הפנימי של חמשת הפירושים הללו. לפי המוסבר בפנים, הפירוש השלישי (הפותח את שלשת הפירושים האחרונים, הממשיכים זה את זה, כנ"ל) הוא בעצם נקודת הגשר והמעבר בין פירוש הקבלה לפירוש החסידות. במבנה הכללי של חמשת הפירושים, ממוצע זה הוא בסוד ספירת הדעת המחברת ומיחדת את ספירת החכמה עם ספירת הבינה. בכלל, ידוע כי היחס בין הקבלה לחסידות הוא היחס בין מוחין דאמא למוחין דאבא, והדבר נכון כאן בפרט – ההתיחסות לאברי הגוף היא בסוד "איהו וגרמוהי חד בהון", סוד הכלים ששרשם בבינה, וההתיחסות לאור הפנימי של הנשמה היא בסוד "איהו וחיוהי חד בהון", סוד האורות המאירים בחכמה. המעבר ממוחין דאמא למוחין דאבא מתחיל להתחולל בברית-מילה – אברי הגוף של הילד מתפתחים ברחם האם, ולאחר לידת התינוק מצווה האב למול אותו ולכוון להמשיך לו עזר אלקי שיצליח לקדש את בריתו כל ימי חייו, ובכך להתחיל את העלאתו ממוחין דאמא (סוד הטהרה) למוחין דאבא (סוד הקדושה)[מד].

אם כן, עולה כי שלשת הפירושים הראשונים מכוונים כנגד הספירות חכמה, בינה ודעת – פירוש החסידות כנגד החכמה, פירוש הקבלה כנגד הבינה והפירוש השלישי כנגד הדעת – אותיות יהו שבשם הוי' ב"ה. לפי זה יתכן לומר כי הפירוש הרביעי, ש"מבשרי" היינו אשתו של האדם, מכוון כנגד ה-ה תתאה שבשם (סוד האשה-המלכות). אכן, אם הדגש בפירוש הרביעי הוא על הזווג עם האשה בקדושה ובטהרה – וממילא נולד מכך גם הפירוש החמישי[מה] – הרי גם פירוש זה שייך לסוד הדעת, "והאדם ידע את חוה אשתו"[מו]. לפי זה, יש לומר כי הדעת גופא מתחלקת במבנה זה לחסדים ולגבורות שבדעת (שהם הם שרש האותיות וה שבשם הוי' כפי שהן כלולות בדעת – ה-ו בעיטרא דחסדים שבדעת וה-ה בעיטרא דגבורות שבדעת, כנודע) – כח הברית בשר שייך ל-ה חסדים שבדעת, זהו כח של חיבור ויחוד בין החכמה לבינה, ועצם היחוד עם האשה בקדושה ובטהרה תלוי ב-ה גבורות שבדעת (מכחן זוכה האדם לקדש עצמו בעת הזיווג, בבחינת "מח שליט על הלב"[מז]). בהקבלה זו, הפירוש החמישי מכוון כנגד אותיות וה שבשם (כפי שהן מופיעות בפועל, ולא רק כלולות בדעת) – הבן והבת הנולדים (שרק בלידת שניהם מקיימים את מצות "פרו ורבו") מכוונים כנגד ה-ו וה-ה, כנודע.

הקבלה זו מכוונת גם כנגד אותיות השם "אלוה" המופיע בפירוש בפסוק "ומבשרי אחזה אלוה" (בעוד ששם הוי' רק רמוז בביטוי זה – "ומבשרי אחזה אלוה"): ה-א – אלף – היא בסוד "אאלפך חכמה"[מח] של מוחין דאבא. ה-ל – למד – היא בסוד הלימוד של מוחין דאמא (כנודע שהיחס בין אולפן ללימוד הוא היחס בין מוחין דאבא למוחין דאמא, וכן נודע כי ל היא "מגדל הפורח באויר", ככינויה של ספירת הבינה בספר הזהר). האותיות וה נדרשות, כמו בדרשת שם הוי', בשתי הרמות – כפי שהן מופיעות בתוך הדעת וכפי שהן נולדות בפועל למציאות.

גוף קדוש

יש להוסיף עוד כי כשם שיש בכח הדעת לחבר בין החכמה והבינה, כך יש בה את הכח להחזיר את ה-ה עילאה להיות ממש בסוד האות י (בסוד תשובה עילאה, ואכמ"ל), ובמקומה של הבינה עצמה – "[והחכמה מאין תמצא] ואי זה מקום בינה"[מט]. ולעניננו, לא רק שניתן לדלג באמצעות הברית מפירוש הקבלה המדגיש את אברי הגוף לפירוש החסידות המדגיש את כחות הנפש, אלא שניתן באמצעות הברית להמשיך את אור הנשמה לאברי הגוף.

וביתר הסבר, המשמעות הראשונה של הברית היא החלשת אברי הגוף המאפשרת להתפשט מתפיסת המודעות באברי הגוף ולעבור לחוש את אברי הנשמה – זוהי תנועה של "רצוא" המאפשרת לעלות מה"חציו ולמטה 'איש'" ל"חציו ולמעלה 'האלהים'", כפי שחלוקה זו מתבטאת אצל כל אדם בחלוקת הגוף והנשמה. אכן, תכלית ה"רצוא" הוא "שוב" – זוהי המשמעות השניה והעמוקה יותר של הברית, המאפשרת לתקן את חויות הגוף ומזכה את האדם להיות "איש" המקיים בעצמו "בכל דרכיך דעהו" ו"קדש עצמך במותר לך" (על פי הפירוש החסידי כי היינו הקדושה בתוך עצם עשית המעשה המותר, ולא הפרישות ממעשה זה). ה"שוב" הוא הכח להמשיך את ה"מחציו ולמעלה 'האלהים'" אל תוך ה"מחציו ולמטה 'איש'", ובכך להשפיעו ולגלותו בתוך המציאות התחתונה.

היחס בין ה"רצוא" וה"שוב" הוא היחס בין עבודת הבטול (חוית ה"מחציו ולמעלה 'האלהים'") ועבודת הזכוך (חוית ה"מחציו ולמטה 'איש'"), ומעלת ה"שוב" אל ה"רצוא" היא היא מעלת הזכוך על הבטול[נ], בהיות ה"שוב" והזכוך תכלית הבריאה – להיות לו יתברך דירה בתחתונים[נא]. על ידי הזיכוך לא מסתלקים ב"רצוא" מפירוש הקבלה ועולים לפירוש החסידות – לא מוותרים לגמרי על לימוד הקבלה לטובת לימוד החסידות – אלא ממשיכים בדרך של "שוב" את אור החסידות לתוך הכלים והלבושים להם זוכים בלימוד הקבלה (כדרך אדמו"ר הזקן דווקא, כנודע מחלוקת תלמידי המגיד בזה). גם ה"רצוא" וגם ה"שוב" שייכים לכח הברית, והרמז: "רצוא ושוב" ע"ה עולה ברית.

מינוח נוסף לעבודת הזיכוך וה"שוב" של הברית הוא הפיכת ה"עור" ל"אור". לפני חטא עץ הדעת זכו אדם וחוה ל"כתנות אור" – העור של האדם האיר בסוד החשמל – אך לאחר החטא העור הוא היוצר את ההעלם וההסתר על האור הפנימי של אברי הגוף. עיקר כח הברית-מילה – הסרת עור הערלה הטמא והגס וגילוי אור העטרה – הוא הפיכת כל עור הגוף ל"כתנות אור" (ועל כן כתוב שבברית דווקא נתקן אור החשמל ומתגלה על העטרה). כך מבואר במ"א כי בהקבלת הספירות למערכות הגוף מכוונת עטרת היסוד כנגד מערכת העור – בכח גילוי העטרה לתקן ולהעלות את כל עור האדם להיות מזוכך ומאיר אור. כאשר זוכה האדם להזדכך באופן זה הופך גופו ממש לגוף קדוש, הרומז לסוד השם הקדוש צבאות[נב] – כאשר שומרים את הברית בקדושה נעשה הגוף כולו לשם קדוש שאסור למחקו (וממילא זוכה אדם כזה לחיים נצחיים של נשמה בגוף, ואכמ"ל).

-------------------------------------------------------------------------------

[א] מתוך שיעורו של הרב יצחק גינזבורג  שנמסר ב"שלום זכר" של שמואל שי' נחשון. נערך ע"י איתיאל גלעדי.

[ב] דברים לג, א: "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל לפני מותו". תהלים צ, א: "תפלה למשה איש האלהים".

היחס בין הברכה לתפלה הוא ממש בסוד "מחציו ולמטה 'איש' ומחציו ולמעלה 'האלהים'" – השפעת הברכה למטה היא סוד "מחציו ולמטה 'איש'" (ולקמן יתבאר עוד כי עיקר ענינו של "איש האלהים" הוא המשכת הברכה לכנסת ישראל) והתפלה הפונה כלפי מעלה היא סוד "מחציו ולמעלה 'האלהים'". ורמז מופלא: לשונות הפסוק – "הברכה" "תפלה" – עולות "משה איש האלהים"!

[ג] דברים רבה יא, ד.

[ד] תקוני זהר סט.

[ה] אלא שהרבי הדגיש כי גם כאשר מסתכלים על ה"מחציו ולמטה 'איש'" של משה רבינו (והתפשטותו בכל דור ודור) יש לזכור כי זהו "מחציו ולמטה 'איש'" של מי שהוא "מחציו ולמעלה 'האלהים'" (ואף על פי כן, ל'חוש' החסידי קשה עם המחשבה שאכן "מחציו ולמטה 'איש'" של הרבי הוא אנושי וטבעי – וכל המעלה היא בחיבורו של ה"מחציו ולמטה 'איש'" ל"מחציו ולמעלה 'האלהים'" – ואכן לפי המבואר לקמן בפנים אין להסתפק בהבנה האנושית של "מחציו ולמטה 'איש'" אצל משה רבינו).

[ו] ראה זח"א ו, א. שם כג, ב. שער הגלגולים הקדמה יח. שער הפסוקים פרשת שמיני ד"ה "ויקחו בני אהרן".

הפירוש שמשה מתיחס כ"איש" ובעל ל"האלהים" מובא גם במדרש תהלים צ (וראה גם שמות רבה מג, ד): "אמר רבי יהודא בר' סימון בשם ריש לקיש: למה נקרא שמו 'איש האלהים'? מה האיש אם מבקש להפר נדרי אשתו מפר ואם מבקש מקיים, שנאמר 'אישה יפירנו וגו'', כך כביכול משה אומר להקב"ה 'קומה הוי'' 'שובה הוי''".

[ז] רות א, ג.

[ח] והרמז ל'נישואין' בין ה"איש" ל"אלהים" בביטוי זה: "איש האלהים" במילוי – אלף יוד שין הא אלף למד הא יוד מם – עולה שלום בית.

[ט] משלי ה, יז.

[י] אגרת הקדש כה.

[יא] בראשית יח, ג.

[יב] לכאורה, כינוי המלאכים בשם ה' כאשר הם למעלה ובשם מלאכים כאשר הם למטה מהופך לכינוי הצדיק "האלהים" בחציו העליון ו"איש" בחציו התחתון. ואכן, ישנה דעה במדרש שם כי כך הוא סדר הדברים גם ביחס לצדיק – "דבר אחר, בשעה שעלה לרקיע 'איש', ומהו איש? לפני המלאכים שכולן אש, ובשעה שירד מן הרקיע 'אלהים', מנין? שכתוב 'ויראו מגשת אליו'" – אלא שיש לומר כי מכיון שההשפעה למטה היא העיקר אז מדרגת ה"איש" היא הסוד האמיתי של "האלהים" המופיע בצדיק, ודוק.

[יג] סוטה יז, א.

[יד] ראה זהר ח"ג קמב, א.

[טו] משלי י, כה.

[טז] מתברר אם כן שיש כאן ג בחינות – אלהים-איש-אלהים – העולות ג פעמים קסא. סודו של השם משה לפי האריז"ל הוא יחוד השמות קסא (שם אהיה במילוי יודין – אלף הי יוד הי) ו-קפד (אחורי שם עב – יוד יוד הי יוד הי ויו יוד הי ויו הי), אך עיקר כח משה הוא שם קסא (מדרגת "אם אסק שמים שם אתה"), סוד "איני יודע" שנלמד ממשה, וד"ל.

[יז] ברית אש הוא סוד בראשית, כמבואר בהקדמת תקוני זהר.

[יח] בראשית יז, א.

[יט] שם ו, ט.

[כ] בראשית רבה ל, י (ובכ"ד).

[כא] ח"ג קסו, א, ועיי"ש באריכות.

[כב] וראה רש"י לבראשית יז, ג.

[כג] איוב יט, כו. וראה עוד בביאור בסוף המאמר.

[כד] יחזקאל יא, יט. שם לו, כו. (לאפוקי ממדות "לב האבן", שהן מדות תהו שאינן משל לנמשל העליון).

[כה] וראה מורה נבוכים ח"ג פמ"ט (וראה גם תפארת ישראל פ"ב ודרך חיים למהר"ל על אבות פ"ה מ"ב כי הברית היא השלמת מעלתו הטבעית של האדם והיא המאפשרת לו להתעלות מעל הטבע ולזכות גם ל"צלם אלהים" פנימי יותר, בסוד המשכת האות א לאותיות מילה, וד"ל).

[כו] ובדרך רמז: בשרי עולה נושא הפכים (בסוד "רופא כל בשר ומפליא לעשות" – היחוד הפלאי של הנשמה עם הגוף, כנודע), כמבואר בביאור בסוף המאמר כי עיקר המעלה הוא ביחוד פירוש החסידות ויחוד הקבלה – הארת כחות הנשמה באברי הגוף.

[כז] בראשית ב, כג.

[כח] שם ג, טז.

[כט] וראה בהקדמת הספר שכינה ביניהם.

[ל] כפי שנזכר בפ"א, בברית מילה התינוק זוכה לגילוי אות ה-י ומתחיל להיות לאיש. על ידי גילוי העטרה ונתינת השם מתחיל להתגלות לאדם זיווגו העתיד, כמבואר במ"א, וגם האשה (ש"כמאן דמהילא דמיא") זוכה ל-ה שלה דווקא מכח הברית, כדוגמת שרי שזכתה לשם שרה כאשר נצטוה אברהם על המילה. [ה-י של השם שרי נתחלקה ל-ה שנוספה לשרה ול-ה שנוספה לאברהם, אך בכך ה-י עצמה נעלמה, והרי גם ה-י נדרשת לאיש לשם היחוד! אכן, חז"ל אומרים כי י זו נוספה לשמו של יהושע, ולפי זה יהושע הוא האיש המחבר את אברהם ושרה, והרמז: אברהם יהושע שרה עולה מד פעמים הוי' (ובכך נשלם גם אברהם להיות כפולת שם הוי', כמו יצחק, יעקב ויוסף אחריו). מד (שהוא המילוי המזערי של שם הוי' ב"ה) עולה אב אם העולה גם כמנין ילד – חיבור זה הופך את אברהם ושרה להיות אב ואם בלידת הילד, יצחק (והחיבור כולו: אברהם יהושע שרה יצחק עולה בן פעמים הוי')].

[לא] סנהדרין צז, ב: "לא פחות עלמא מתלתין ושיתא צדיקי דמקבלי אפי שכינה בכל דרא, שנאמר 'אשרי כל חוכי לו' – לו בגימטריא תלתין ושיתא הוו" (וראה שם בהמשך הסוגיא כי יש עוד ריבוי צדיקים הרואים פני השכינה באספקלריא שאינה מאירה, ועוד למעלה מ-לו צדיקים הרואים את פני השכינה באספקלריא המאירה ישנם "בני עליה" הזוכים להכנס לראיה זו גם בלא נטילת רשות – ודוק בהמשך הדברים בפנים).

לו הצדיקים המקבילים את פני השכינה מכוונים ל-לו נרות החנוכה, והרמז: לו פעמים נר עולה 9000, ק פעמים צ, בסוד יחוד אברהם ושרה ללידת יצחק – יחוד שנתבאר בארוכה בהערה הקודמת – כאשר אברהם היה בן ק ושרה בת צ.

[לב] דימוי לכך שהשושבין הולך לפני החתן נוכח פני הכלה יש כאשר לוקחים את החתן לכסות את פני הכלה (כהקדמה לחופה) או ב"מצוה טאנץ" שבסיום החתונה (כמבואר במ"א באריכות). אכן, גם בדימוי הפשוט – לפיו ההליכה אחרי השכינה היא מאחורי גבה – עיקר כחו של הצדיק הוא לראות גם במצב זה את פניה-פנימיותה של השכינה, כנ"ל (בפרט זהו הכח לזהות את הפנים לפי השערות הנראות מאחור, בסוד "'נודע בשערים בעלה' – כל חדא וחדא לפום מה דמשער בליביה", ואכמ"ל).

[לג] שמות לג, כג.

[לד] זח"ב קטז, ב.

[לה] ויקרא רבה כט, יא.

[לו] כמבואר בארוכה במאמרו הראשון של הרבי – ד"ה באתי לגני יו"ד שבט ה'תשי"א.

[לז] שמות לב, לד.

[לח] עוד יש לומר כי "מלאכי ילך לפניך" רומז לנביא מלאכי (שהוא עזרא הסופר, כביאור חז"ל), שספרו חותם בהבטחת "הנה אנכי שֹלח לכם את אליה הנביא" (מלאכי ג, כג). מדברי מלאכי (ב, ז) לומדים חז"ל כי "אם הרב דומה למלאך הוי' צבאות יבקשו תורה מפיהו" (מועד קטן יז, א) – לימוד שהוא הגורם, מן הסתם, לאלישע ללכת אחרי רבו, אליהו מלאך הברית.

[לט] משלי כ, כז.

[מ] נקודה זו היא הסבר פנימי ועמוק לדברי כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ זי"ע, אשר אמר פעם למישהו כי כאשר אתה קשור אלי אתה קשור למי שאני קשור – כשבפשטות הכוונה, שעל ידי ההתקשרות לרבי הריי"צ הוא מתקשר גם לכ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע – ואחר כך הסביר שאותו יהודי (ששמח מאד לשמע דברים אלו) לא הבין שהחשיבות הגדולה היא בעצם ההתקשרות אליו, אל הרבי הריי"צ, גופא. בפנימיות, כאשר מתקשרים אל צדיק הדור אין זה על מנת להתקשר אל הצדיק שלפניו, משום שצדיק הדור עצמו מגלה את הצדיק שלפניו בתוך המקושרים אליו בפרט ובתוך כל יהודי בכלל – כלומר, כאשר אדם בא אל צדיק הדור מתוך חיפוש הקשר לצדיק הדור הקודם, מנחה אותו הצדיק שאל לו לחפש את אבדתו (סוד "הצדיק אבד") במקום הלא נכון, ומתוך התקשרות לצדיק הדור הזה הוא ימצא את אבידתו בתוכו פנימה.

[מא] ראה זהר ח"ג עא, ב (וביאורו בתניא, אגרת הקדש כז-כח – האגרות המוזכרות לקמן בפנים).

[מב] תיקון סט (וראה בפירוש יותר בזהר ח"ג רעג, א).

[מג] בראשית ב, כד.

[מד] תפלין של רש"י ותפלין של ר"ת מכוונים כנגד מוחין דאמא ומוחין דאבא. על פי המבואר בפנים מומתק הידוע כי תפלין של ר"ת שייכים במיוחד לשמירת הברית (עד שמשום כך נהגו רבים להתחיל להניח תפלין של ר"ת רק לאחרי החתונה; אכן, יש לומר כי המנהג אותו הנהיג בתוקף הרבי בשנים האחרונות, להניח גם תפלין דר"ת החל מהבר-מצוה, נועד לכך גופא – הנחת תפלין דר"ת נותנת כח גם לנערים בגיל העלול ביותר לפגם הברית ר"ל לשמור את הברית).

[מה] באופן נוסף, לפי ההקבלה הקודמת (י – פירוש החסידות, ה – פירוש הקבלה, ו – ברית קדש, ה – אשה) – ההקבלה הפשוטה יותר מההקבלה המובאת לקמן בפנים – יש לומר כי הפירוש החמישי הוא בסוד לידת הגילוי העליון של שם הוי' ב"ה, המאיר בעולם האצילות, גם לתוך המציאות התחתונה של העולמות בריאה-יצירה-עשיה. הגילוי לעולמות התחתונים הוא בסוד השם הקדוש צבאות – השייך ללידת ילדים, להעמדת צבאות צבאות לעבודת ה' – כמבואר בחסידות (תו"א בא ד"ה "בעצם היום הזה"). שם צבאות מתגלה לראשונה כשם קדוש בתפלת חנה, אשר מסרה את נפשה בתפלתה לזכות לבן – לממש עם בעלה את "והיו לבשר אחד" (וראה עוד לקמן בפנים בסוד השם הקדוש צבאות).

[מו] בראשית ד, א.

[מז] וכן הוא סוד גבורת הממשלה של "והוא ימשל בך", בה זקוק האיש לדעת פנימית כדי לזהות את הנמשל העליון במשל התחתון, ודוק

[מח] איוב לג, לג.

[מט] שם כח, יב. המשכה זו היא בסוד "מקראי קדש" – קריאת הקדש העליון (מוחין דאבא המאירים בשבת קדש) להאיר ביום טוב (בו מאירים מוחין דאמא). בזמן הזה יום טוב פחות במעלתו משבת (על אף מעלת החג בשמחה הגלויה שבו, שמחה השייכת למוחין דאמא) – ה"מקראי קדש" הוא קריאת הבינה אל הקדש בדרך של "רצוא" – אך לעתיד לבוא יהיו ה"מקראי קדש" עצמם בדרגת שבת, כאשר כל המוחין דאבא ימשכו למוחין דאמא (כך יש לבאר כי לעתיד לבא נאמר "והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחות לפני" ללא איזכור החגים – משום שלעתיד לבוא כלולים החגים בשבתות; ההמשכה העצמית מחכמה לבינה, ההמשכה משבת ליום טוב, היא בסוד המשכת ה"שבת [כפשוטה] בשבתו [יום טוב]", ולפי זה יש לומר כי "חדש בחדשו" היינו המשכת מוחין דאבא למלכות, בסוד "אבא יסד ברתא", וד"ל).

[נ] וראה הקדמת הספר שכינה ביניהם הערה א.

[נא] ראה תנחומא נשא טז.

[נב] וראה באריכות במאמר "וצדיק יסוד עולם" שבספר לב לדעת. על אף שבדרך כלל מזוהה הברית עם שם שדי, יש לקשר את הברית – ה"אות ברית קדש" (והוא סוד היות הצדיק יסוד עולם אות ומופת לבני דורו) – גם לשם צבאות בסוד מאמר חז"ל "אות הוא בצבא שלו".

 גל עיני- השער לפנימיות התורה, בראשות הרב יצחק גינזבורג

 

 

סטריליזציה

סטריליזציה

כלי המילה אני מנקה את הכלים היטב ומכניסם לתוך שקית סטרילית. כלי המילה עוברים תהליך עיקור במכשיר אוטוקלב. מכשיר זה משמש לעיקור כלי ניתוח במרפאות כירורגיות ובחדרי ניתוח. לאחר העיקור...

קראו עוד

האב חייב בבנו למולו

ת"ר: האב חייב בבנו למולו, ולפדותו, וללמדו תורה, ולהשיאו אשה, וללמדו אומנות... למולו. מנלן? דכתיב: (בראשית כא) וימל אברהם את יצחק בנו. והיכא דלא מהליה אבוה - מיחייבי בי דינא...

קראו עוד

ברית של אהבה

ברית של אהבה

ברית היא קשר מחייב, קשר נצחי, אבל מעל לכל – קשר של אהבה. אין שום דבר שיכול להניע שני צדדים לכרות ביניהם קשר מוחלט, שיעמוד בכל תנאי וישרוד כל משבר,...

קראו עוד

מלאכי וחגית הלברשטט

הדבר שהיה לנו הכי משמעותי בקשר עם 'ברית של אהבה' הנעימות, הזרימה יחד איתנו. ההדרכה החמה שנתנה תחושה שאנחנו הזוג היחיד שאתם מלווים אותו ולא משהו שאתם עושים באופן יומיומי. מנסיונכם הטרי...

קראו עוד

הכנת התינוק לברית

הכנת התינוק לברית

  *יש לסיים להאכיל את התינוק כשעה לפני מועד הברית.   *מומלץ לתת לתינוק מנה אחת של משכך כאבים ע"פ משקל התינוק כחצי שעה לפני הברית, בהתאם להוראות היצרן.   *נוהגים להלביש את התינוק בבגד...

קראו עוד

הסנדק

הסנדק

התואר סנדק משמעו 'שותף' או 'שליח', והוא מכוון לאיש שעל ברכיו מונח התינוק בזמן הברית. הסנדק מתעטף בטלית, והאב מניח את התינוק על ברכיו – בדרך כלל על גבי כרית...

קראו עוד

פינה חמה לאמא!

פינה חמה לאמא!

ברכת הגומל! לאחר הברית תברך האשה היולדת ברכת 'הגומל' בציבור, כהודיה להשם על שעברה את הלידה בשלום. קודם שתברך תאמר האשה:"הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו""אודה ה' בכל לבב. בסוד...

קראו עוד