דוד דדון
מוהל מוסמך מטעם הוועדה הבין
משרדית של הרבנות הראשית
ומשרד הבריאות

נייד: 0528428721

פעם נכנס אחד מחסידי רבי לוי יצחק מברדיצ'ב אל הרב. שמו היה ר' ברוך והוא היה סוחר שוורים.אמר ר' ברוך : "רבי, אני סוחר שוורים והנה הוזל מאד שער השוורים ולי יש שוורים רבים למכירה . מה אעשה? הרי צפוי לי הפסד גדול במכירתם. תן לי ברכה, רבי. תן לי עצה לבל אפסיד את כספי".שאל אותו הצדיק: "האם עוסק אתה לעיתים באיזו מצווה מיוחדת?השיב הסוחר: "אכן כן, מוהל אני"המשיך הרב ושאל: "ומה אתה עושה אם לפעמים זב, חלילה, הרבה דם מהנימול לאחר המילה?"ענה ר' ברוך: "יש לי תרופות כאלה וכאלה" ופירט לו באילו תרופות הוא משתמש.שמע הרב הצדיק ואמר לו: "אני אתן לך עשב מסויים, ואם יקרה חלילה שיקשה לעצור את הדימום - שים את העשב במקום הפצע וב"ה הכל יתרפא מיד"שאל הסוחר: "ועצה בעניין עסקי השוורים, מה תתן לי?"השיבו הצדיק: "כבר אמרתי לך, כשיהיה דם רב מהנימול, תן שם את העשב וב"ה הכל יתרפא מיד"הסוחר לא שאל יותר בעניין השוורים כי האמין שאם הצדיק עונה לו כך בוודאי יש בדבריו גם תשובה לשאלת השוורים, למרות שלא הבין בדיוק מהי התשובה. הוא יצא מעם הצדיק ופנה לדרכו.בדרך התעכב ויצא לו לנוח במלון קטן על אם הדרך והנה במקרה נודע לו כי בנו של בעל המלון אינו מהול. שאלו הסוחר : "מדוע לא מלת את בנך?"השיבו: "בני הקודמים מתו מחמת המילה משום דם רב שזב מהם שאי אפשר היה לעצרו". לפתע נזכר הסוחר במדברי רבו הצדיק מברדיצ'ב ואמר לבעל המלון : "כמה מוכן אתה לשלם לי על עצה בעניין זה?"ענה לו בעל המלון : "אילו הייתי יכול למול את בני ללא סכנה הייתי מוכן לשלם 400 רובל".אמר הסוחר "אני אמול אותו על אחריותי אותן לך ערבון של 400 רובל שהמילה תעבור בשלום. אם יקרה לו דבר חלילה אפסיד את כספי"בעל המלון הסכים אבל התנה תנאי עם סוחר השוורים - שזה האחרון ישאר בביתו ארבעה שבועות תמימים אחרי המילה כדי לראות שהילד שלום לו ולא ניזוק מהמילה. הסוחר התרצה.הסוחר מל את הילד ואכן גם רב זב ממנו ולא עצר. מיד הוציא הסוחר את העשב שנתן לו רבו ושם על הפצע וזה נתרפא מיד.בתוך כך עברו סוחרים והתעכבו בבית המלון וסיפרו שמחירי השוורים התייקרו. רצה הסוחר לנסוע ולמכור את שוריו אבל בעל בית המלון לא הסכים שהרי התנו שישאר הסוחר ארבעה שבועות תמימים. לאחר מספר ימים באו עוד אורחים ושמעו מהם ששער השוורים התייקר עוד יותר.אחרי ארבעה שבועות מכר הסוחר את שווריו ברווח גדול מאד, וזאת בזכות קיום דברי רבו הצדיק.

בוינה התגורר יינן, יהודי שעסק בייצור יינות. הוא הכין יינות, שטיבם התפרסם בכל הסביבה, כטעימים במיוחד. מרחוק ומקרוב באו אליו יהודים, כדי לקנות אצלו יין לצרכי שבת וחג וכן לצרכי סעודה של מצווה.

ליינן זה היה מנהג קבוע, שכאשר נערכה סעודת ברית-מילה בעירו, היה נותן לאבי התינוק בקבוק יין במתנה. יין זה היה טעים במיוחד, ואלה שזכו לטעום ממנו, העידו כי טעם גן-עדן לו, ואם משהוא ביקש לקנות ממנו מאותו סוג יין מיוחד ומעולה, היה זה בתנאי, שהיין ישמש רק לצרכי קידוש והבדלה. לא-מעטים הסתקרנו לדעת את סודו של אותו יין מיוחד, אולם היינן אמר, כי את הסוד הזה הוא לא יכול לגלות.

לפני שנים רבות כיהן בעיר  אשר במרוקו, רב קדוש. בין שלל תפקידיו שימש גם כמוהל בקהילה היהודית. הקהילה היהודית בראבאט לא התברכה בעושר גשמי, אולם התברכה בילדים רבים. לא עבר כמעט יום מבלי שחגגו בו ברית-מילה. הרב הקדוש שמח מאוד למלא את תפקידו ולקיים את המצוה הגדולה של הכנסת תינוק בבריתו של אברהם אבינו עליו השלום.

והנה הגיעה תקופה שונה, הרב הבחין שכבר זמן רב שאינו מוזמן לערוך ברית. עברו ימים ושבועות והרב אינו מקבל אף הזמנה, עד אשר חגיגת ברית-מילה הפכה להיות אירוע נדיר ביותר. הרב התפלא מאוד ושלח לקרוא לזקני הקהילה, כדי לברר אצלם את פשר התעלומה.

באישון לילה נקש מושל הכפר אילינקה, השוכן בקרבת העיר וורוניז' שברוסיה, על דלת ביתו של ר' זלמן ליברמן. ר' זלמן נשלח לשם על-ידי האדמו"ר הרש"ב (רבי שלום-דובער) מליובאוויטש כדי לסייע ליהודי הכפר וסביבתו לשמור על יהדותם. ר' זלמן דאג לתפילות במניין, למצות בפסח, לשחיטה כשרה וגם לבריתות-מילה בשעת הצורך. הוא היה המפוח שליבה את הגחלת היהודית לבל תדעך. "בן-זקונים נולד לנו לפני שבוע", אמר המושל לר' זלמן. "בוא מחר לביתנו למול אותו. אבי יהיה בבית ויסייע לך בכל הדרוש. אני אסע הרחק מכאן כדי שלא אואשם בשיתוף-פעולה איתך. ברור?". ר' זלמן הנהן בהבנה והמושל נבלע באפלת הליל. למחרת היום, שעה קלה לפני שקיעת החמה, הופיע ר' זלמן בבית המושל ומל את הרך הנולד. כשירדה החשכה חמק בלאט לביתו. לא חלפו ימים רבים ודבר הברית שנערכה לבן המושל דלף ונודע ברבים. המושל נדחק לפינה והאשים את אביו הקשיש ואת ר' זלמן המוהל בקשירת קשר מאחורי גבו, למול את בנו שלא לרצונו. זו הייתה גם הגרסה שמסר לחוקר המשטרה. הסיפור צבר תאוצה ונהפך לפרשה ציבורית שהכול עסקו בה. הסב הקשיש הוכרז מיד כבלתי-כשיר לעמוד לדין וכל העניין התמקד בפושע האמיתי, הלוא הוא המוהל. לקראת מועד המשפט נשלח ממוסקווה שופט מיוחד כדי לנהלו. היו לו למשפט כל הסממנים של משפט-ראווה – נאשם יהודי, תהודה ציבורית ושופט מיוחד. במקרה כזה, ידעו הכול, סיכוייו של ר' זלמן לצאת מהסיפור בשלום קלושים ביותר. בבוקר המשפט גדש קהל רב את אולם בית-המשפט בוורוניז'. בין הבאים היו גם יהודי אילינקה, שחרדו לגורלו של ר' זלמן. הנאשם עצמו הוכנס לאולם בית-המשפט כבול בידיו וברגליו, כפושע מסוכן. התביעה האשימה את ר' זלמן בשלוש האשמות שכל אחת מהן קשה מקודמתה. הראשונה, עבירה על חוק המדינה בדבר חופש שמירת הדת. "בביצוע הברית כפה הנאשם על התינוק פולחן יהודי דתי בלא ששאלו וקיבל את הסכמתו". ההאשמה השנייה הייתה, גרימת נכות פיזית ונפשית לתינוק, לכל ימי יחייו. התביעה הצטיידה בחוות-דעת רפואית הקובעת שברית-מילה עלולה להסב לתינוק נזק מוחי המגיע עד כדי פיגור שכלי ופגיעה נפשית לכל החיים. ההאשמה השלישית הייתה החמורה מכולן. התביעה טענה כי הוצאת דם מגופו הזעיר של תינוק עלולה לדרדר את מצבו עד מוות, ועל-כן ביקשה לראות בביצוע הברית ניסיון לרצח. לאחר הצגת כתב-האישום התייצב נציג הסנגוריה מטעם המדינה להציג את טענות-הנגד. אלה נשמעו חיוורות ודלות לעומת האשמות התביעה. גם נאום הסיכום של התובע עלה עשרת מונים על זה של ההגנה. התובע ניסח את דבריו בארסיות רבה. לבסוף דרש מבית-המשפט במפגיע "להטיל על ראש הפושע עונש הולם ומרתיע –מוות". עם סיום דברי התובע השתררה בבית-המשפט אווירה קשה. ההמונים שגדשו את המקום הריעו לתובע והפגינו בכך את ציפייתם הברורה מהשופט להיענות לדרישת התביעה. יהודי אילינקה והסביבה, שהיו מיעוט בקהל, חשו אבודים. הם חששו מהאווירה סביבם שהתלהטה מרגע לרגע. בעיקר חרדו לגורלו של ר' זלמן, שעתה נראה כי רק נס גלוי יכול להצילו מעמוד התלייה. התובע התיישב על מקומו מלא סיפוק. כמו לשאר היושבים באולם היה ברור לו שפסק-הדין נחרץ עוד בטרם פצה השופט את פיו. הדרך שהציג את טענות התביעה כמעט לא הותירה לשופט ברירה. עוד אדם באולם שחש שביעות-רצון רבה היה חוקר המשטרה שחקר לראשונה את מושל הכפר והכין את החומר שעליו התבססה התביעה. זמן רב ציפה לקידום בסולם הדרגות במשטרה ולא זכה לכך. כעת – היה משוכנע – יזכה סוף-סוף במעמד הראוי לו. השופט פנה אל ר' זלמן ושאלו אם יש לו מה להוסיף בטרם יוכרז גזר-הדין. חיוור ותשוש קם ר' זלמן על רגליו ואמר: "כבוד השופט, כבר כמעט שלושים שנה אני מל תינוקות, ותמיד האמנתי שאני עושה את הדבר הנכון. לא ידעתי שאני מזיק עד כדי כך לתינוקות. ובאמת, מעולם לא ראיתי בין התינוקות שמלתי מי שנפגע מכך פיזית או נפשית". ר' זלמן היה נרגש. הוא עצר את שטף דבריו ונשם עמוקות. לאחר מכן המשיך: "הנה, אפילו כאן באולם יושבים אנשים שמלתי לפני עשרים שנה ויותר. ביניהם כבוד התובע המחוזי וחוקר המשטרה מאילינקה. והנה הם לפנינו בריאים ושלמים וממלאים את תפקידיהם בכישרון רב, כפי שהכול רואים. את שניהם מלתי במו-ידיי כשהיו בני שמונה ימים ואיני חושב שפגעתי בשכלם. האם מי מהם או מהקהל מבקש לערער על עובדה זו?". השתתק ר' זלמן והתיישב. דבריו של ר' זלמן גרמו הלם מוחלט באולם. פניהם של התובע ושל החוקר חפו. בתוך רגעים השתנתה האווירה באולם מן הקצה אל הקצה. גם השופט חש כי גילויו המפתיע של ר' זלמן והאופן הפשוט שבו הציגו שמטו לחלוטין את הקרקע מתחת לרגלי התביעה. ר' זלמן שולח חופשי לביתו.

עת מלחמה בעולם. גדודי חיילים נעו בין הערים והפילו את חיתתם על יושביהן. הם ניצלו את אווירת המלחמה כדי לשדוד רכוש או להתעלל באזרחים. הדרכים היו בחזקת סכנה. שודדים גזלו וחמסו ופעלו באין-מפריע. בעיקר פחדו תושבי הכפרים והעיירות הקטנות, שהיו חסרי מגן. בכפר קטן שליד העיר זליכוב בפולין נולד ילד יהודי. אביו נאלץ לברוח ולהסתתר, מחשש שיגוייס לצבא, והיולדת נשארה לבדה. היא החליטה לעשות הכול כדי שהילד ייכנס בבריתו של אברהם אבינו ביום השמיני ללידתו. בדרך-לא-דרך מצאה עובר אורח שהיה בדרכו לזליכוב, והתחננה לפניו לגשת אל ר' גדליה המוהל, ולבקש ממנו בכל לשון של בקשה לבוא למול את בנה. ר' גדליה, שהיה מתלמידי המגיד ממזריטש, קיבל את הפנייה והעניין נגע לליבו. בני משפחתו הפצירו בו שלא לצאת לדרך בזמן מסוכן כל-כך, אך הוא לא שעה לדבריהם ואמר להם כי שלוחי מצווה אינם ניזוקים. נטל ר' גדליה את תיק כלי המילה ויצא אל הכפר. לא קלה הייתה דרכו. מפעם לפעם נפל ליבו כאשר שמע קולות מתקרבים. כל רחש הקפיץ את חושיו. אך בסופו של דבר הגיע בשלום לבית היולדת. הוא בדק את התינוק ומצאו כשיר לברית. עתה פנה אל האישה ושאלהּ היכן בעלה, או איפה יוכל למצוא עוד יהודי, שיהיה סנדק ויאחז את התינוק בשעת המילה. האישה ענתה כי בעלה ושאר הגברים בכפר ברחו והסתתרו, ואין לה מושג היכן הם. ר' גדליה נקלע למצוקה. מעולם לא ניסה לערוך ברית בלי סנדק, אך אם לא יערוך את הברית עכשיו, תידחה המילה מי יודע עד מתי. הוא בדק אם יוכל להחזיק את התינוק ולמול אותו בעצמו, ולבסוף נואש. הדבר לא היה אפשרי, ולא היה מנוס מלחפש יהודי שיסייע בידו. יצא ר' גדליה אל פרשת הדרכים, עמד והמתין זמן רב בעיניים כלות, אולי יזדמן לפניו יהודי שיוכל לסייע במצווה. פתאום נראה מרחוק יהודי מתקרב. בהתרגשות רבה רץ אליו ר' גדליה וקרא בשמחה: "ר' יהודי, הגעת בדיוק בזמן. אתה תשמש סנדק בבריתו של אברהם אבינו, ואני אוכל למול את הילד". מרוב שמחה כבר פנה ר' גדליה לשוב לבית היולדת. לא היה לו ספק כי היהודי ימהר אחריו בשמחה לקיים את המצווה הגדולה. אולם כשהביט לאחור הבין כי היהודי אינו מתכונן לבוא עמו והוא ממשיך בדרכו. ר' גדליה לא הרפה. סוף-סוף זימן הקב"ה לפניו יהודי, האם יוכל לוותר עליו?! הוא הפעיל את כל כוח השכנוע שלו כדי לרצות את האיש לבוא עמו, עד שלבסוף התרצה. בדרך ניסה לקשור שיחה עם האיש, אך זה כמעט לא ענה דבר. על-פי השרפרף שנשא על גבו הבין ר' גדליה כי סנדלר הוא. בהגיעם לבית היולדת לקח הסנדלר את השרפרף, הניחו על הקרקע והתיישב עליו. ראה ר' גדליה שהאיש אינו משתף פעולה, וגם אינו עונה לשאלותיו, והחליט שלא לשית ליבו לכך. הוא הודה לה' על שזימן לו את האפשרות לקיים בכל-זאת את הברית. חיש-מהר לקח את התינוק בידיו האמונות והניחו על ברכיו של הסנדלר. הסנדלר הביט בו במבט תם, אך אחז את התינוק כראוי, ור' גדליה התכונן לביצוע המילה. בירך ר' גדליה בקול ובהתרגשות את הברכות "ברוך אתה... על המילה... להכניסו בבריתו של אברהם אבינו". האם, העומדת בצד, מחתה דמעות של אושר, על שזכתה לערוך ברית-מילה לבנה בעתה ובזמנה. כעבור זמן קצר כבר היה הילד מהול ורגוע, והמוהל הלבישו והחזירו לעריסתו. ברגע זה הוציא הסנדלר המוזר בקבוק יין מתרמילו ומסרו לר' גדליה. רבי גדליה המופתע התמלא שמחה, שכן בבית לא היה יין והוא כבר חשב לברך בלי כוס. הוא מיהר למלא את הכוס על גדותיה, ובנעימה חגיגית החל בברכת "אשר קידש ידיד מבטן". בעת הברכה היו עיניו עצומות בדבקות, וכשפקח אותן בסיום הברכה, ראה לתדהמתו כי הסנדלר נעלם ואיננו. לא היה לו שום הסבר איך ברגע אחד נעלם הסנדלר עם תרמילו ועם השרפרף שישב עליו. אולי זה היה אליהו הנביא בכבודו ובעצמו, שבא בשעה הנכונה לערוך עמו את ברית המילה, הרהר בליבו. בהתרגשות רבה נפרד מהיולדת ויצא לשוב לזליכוב, וליבו מלא אושר על זכות המצווה ועל הסיכוי שאולי זכה להיעזר בידי אליהו הנביא. גם עכשיו עברה הדרך ללא שום אירוע מיוחד, ובבואו לביתו שמחו בני משפחתו עמו והודו לה' על שחזר בשלום. עברו כמה חודשים, המלחמות פסקו והארץ שקטה. ר' גדליה יצא למזריטש, אל רבו המגיד, להסתופף בצילו ולקבל כוחות מחודשים. הוא המתין ליד חדרו וכשהגיע תורו פתח את הדלת בחרדת-קודש. הוא לא הספיק אלא לצעוד צעד אחד פנימה, והמגיד קרא אליו בחיבה: "ר' גדליה, שמחת כשחשבת כי הסנדלר אשר מלת את התינוק על ברכיו היה אליהו הנביא. שמחתך תגדל שבעתיים כשתדע כי זכית לראות את בעל הברית, הלוא הוא אברהם אבינו בעצמו!".

 פתאום עבר רחש בשוק היהודי: "המן הרשע". שתי מלים אלה הספיקו. בתוך שניות התרוקן השוק כדי מחציתו. רוכלים ורוכלות עטפו בחיפזון את מרכולתם ונעלמו בבהלה. חנויות הוגפו ולקוחות רבים נשאו את רגליהם והתפזרו כעדת ציפורים נפחדות. רק הנועזים יותר העזו להישאר במקומם. מעולם לא הצליח איש לעמיד על שורש שנאתו העזה של קומיסר העיירה כלפי היהודים. תמיד מצא דרך להתעלל בהם ולרדת לחייהם. הוא היה קונסם בקנסות, מחרים את סחורותיהם ועוד כהנה התעמרויות. בהצמדת הכינוי "המן הרשע" היה אפוא גם שמץ מן התקווה שיהא סופו של זה כסופו של זה. ר' הלל, תושב העיירה, היה מוהל. כמתחייב מאווירת אותם ימים, נאלץ היה לבצע את מלאכתו בחשאיות רבה. חרש-חרש היה נודד מבית לבית, כדי להכניס את ילדי ישראל בבריתו של אברהם אבינו. לא אחת נרמז לו כי השלטונות מודעים למעשיו, אך הוא ראה בכך את שליחות חייו ולא נרתע. באותו בוקר היה ר' הלל בדרכו לעבר אחד הבתים בשכונה יוקרתית בעיירה. את שם משפחת הנימול לא ידע, אבל על-פי הכתובת הבין שמדובר באיש נושא משרה ממשלתית, את הכתובת והשעה קיבל מאת שמש בית-הכנסת. כשנכנס אל הבית, מצא בו רק את השמש. "עוד מעט יגיעו עוד שבעה יהודים, וביחד עם אבי הבן יהיה לנו מניין", הבטיח זה. ואכן, כעבור דקות אחדות הופיעו עוד שבעה אנשים, שעל פניהם ניכרו אותות התרגשות ופחד. הכול המתינו עתה לאבי הבן, שיביא עמו גם את התינוק. "מיהו בעל-הבית?", הופנתה השאלה אל השמש. גם הוא לא ידע להשיב עליה. בבוקר, כשעמד לנעול את שערי בית-הכנסת, הופיע מאחוריו אדם לבוש הדר ותחב בידו פתק קטן, שבו נרשמו כל הפרטים הקשורים בברית. זמן רב לניחושים לא נותר להם, כי מיד הופיע בעל-הבית והרך הנולד בידיו. האיש היה עטוף במעילו, שלכן קשה היה להבחין בתווי- פניו. אולם ר' הלל, שעמד סמוך אליו ולקח מידיו את התינוק, הצליח להעיף מבט חטוף בפניו. נדמה היה לו כי כבר ראה פעם את הפנים הללו, אך בשום אופן לא הצליח להיזכר מתי והיכן. הברית הסתיימה במהירות, והאיש נחפץ ליטול עמו את הרך הנימול ולהסתלק כלעומת שבא. למחרת מצא ר' הלל מתחת לדלת ביתו מכתב שהעביר חלחלה בכל גופו. זו אינה הפעם הראשונה שהוא נקרא לבוא אל משרדי השלטונות, אבל הפעם ניבא לו לבו רעות. "הגיע רגע האמת", חש. בהגיעו אל הבניין, הופנה ישירות אל לשכתו של הקומיסר. לבו פעם בחזקה וכל גופו רעד. לפתע, בעודו מתבונן בקומיסר, הבזיק במוחו רעיון לא-ייאמן: "זה הוא!".הקומיסר שלף סיגריה מקופסת העץ שעל השולחן והציתה. עיניו ריצדו בחוריהן ונשימתו נעשתה כבדה. "הבחנתי שזיהית אותי אתמול", פתח ואמר. "לכן זימנתי אותך לכאן כדי לוודא שאיש בעולם לא יידע זאת מלבדך". הקומיסר קם ממקומו, ניגש אל החלון, הקיש עליו באצבעותיו בעצבנות וחזר לכיסאו. לפתע, ללא כל הודעה מוקדמת, החל לספר על עצמו ועל עברו. הוא גדל אי-שם בעיירה קטנה. אמו היתה אשה טובה ואוהבת, אך אביו היה אדם נוקשה ואלים. הוא היה מכה אותו בלי הרף ומשפילו לעיני כול. יום אחד ברח מביתו. שלוש פעמים התחרט על מעשהו ואף שלח מכתבי חרטה לאביו, אבל זה לא השיב לו אף לא על אחד מהם. הדבר פצע את נפשו אנושות, וכך גמלה בלבו החלטה לנטוש לגמרי את יהדותו. הוא התגייס לצבא, נעשה קצין, ועם הזמן התקדם במעמדו עד שהגיע לתפקידו הנוכחי. מצבור עצום של שנאה הצטבר בקרבו כלפי היהודים. עוד בעבר נשבע, כי יבוא יום והוא ינקום בהם. לפני שנים אחדות נשא אשה, שרק לאחר הנישואין נודע לו כי אף היא יהודייה. כשכרעה ללדת את בנם בכורם, הסתבכה הלידה והתעורר חשש לחייה ולחיי העובר. באותם רגעים השביעה אותו, כי אם ישאר היילוד חי - ימול אותו. הוא הבטיח למלא את בקשתה אך בלבו התכוון שלא לקיימה. כשבסופו של דבר ניצלו חייה של רעייתו, התעשת והחליט לקיים את הבטחתו. "כשראיתי אתמול את נכונותכם להסתכן למען אדם שאינכם מכירים אותו, זע משהו בלבי", סיים את סיפורו. "שוב אינני יודע אם באמת אני שונא כל-כך את היהודים"... תושבי העיירה הבחינו כי דבר-מה קרה לקומיסר. הוא חדל להתנכל ליהודים. כשעבר בשוק היהודי, עשה זאת במהירות ובלי להביט ימין ושמאל. קומתו כאילו שחה. השחצנות שאפיינה אותו - נעלמה. בצוהרי פורים עברה שמועה מרעישה בעיירה: הקומיסר השתבץ ומת. בניגוד לצפוי, לא עוררה הבשורה פרץ של שמחה וצהלה, אלא תחושות תמיהה והשתוממות. הכול הרגישו כי משהו עבר על האיש. שוב לא אמרו "המן הרשע", אלא הקומיסר. כשהגיעה הבשורה לר' הלל, נצנצה דמעה בעינו. הוא היה היחיד שידע את שהתרחש בלבו של הקומיסר. סערת הרגשות, שלראשיתה היה עד, היא זו שהכריעתו.

פורים תקפ"ג, פרשבורג. רבים מתושבי העיר מצטופפים בגורן עגולה סביב הרך הנולד, שזה עתה הוכנס בבריתו של אברהם אבינו. סנדק משמש אב-בית-הדין של פרשבורג, הגאון רבי דניאל פרסוניץ. המוהל הוא ה'חתם סופר' בכבודו ובעצמו. תלמידי ה'חתם סופר' מבחינים בשמחה מיוחדת על פני רבם. תחילה הם מייחסים את השמחה היתרה לעיצומו של יום - יום הפורים. אך כששמחת רבם גוברת מרגע לרגע ומגיעה לשיאה ברגע קריאת השם לילד - "ברוך-מרדכי" - הכול מבינים כי שמחתו המיוחדת של ה'חתם סופר' נעוצה ברך הנימול. תהיית הסובבים גוברת כאשר ה'חתם סופר' משנה מהנוסח הרגיל. לאחר "ואומר לך בדמייך חיי", בעודו מטיף טיפת יין לפי הרך, מוסיף הוא, כמעט לוחש - "נכנס יין יצא סוד". ומכיוון שאין מנהגו של ה'חתם סופר' בדברי משל וחידוד, מסיקים הנוכחים כי "דברים בגו".חולפות כמה שנים. ברוך-מרדכי, שנקרא כך לרגל יום הפורים שבו נימול, גדל והיה לנער בעל יראת-שמים מיוחדת במינה. השתתפותם של גדולי ישראל בברית- המילה שלו, והברכות שאצלו לו אז, ניכרות היטב בדרך תפילתו, בהידוריו במצוות ובטוב-ליבו המיוחד.אך אליה וקוץ בה - כל אימת שמישהו מנסה לפתוח עמו בדברי תורה, נאלם פיו של ברוך- מרדכי, והוא נותן בבן-שיחו מבט נבוך. עד מהרה מתבררת העובדה המצערת, כי מוחו של ברוך-מרדכי פשוט אינו מסוגל לקלוט דברי תורה, אף לא הקלים והפשוטים.ובכל-זאת, ברוך-מרדכי אינו נוהג לשוטט סתם כך ברחובות. את רוב יומו הוא מבלה בבית - המדרש, מול גמרא פתוחה. מתנועע ומתנועע בלי הפסקה. לא-אחת נוהגים ילדי העיר השובבים להתל בו. כשהוא קם לרגע ממקומו, נוטלים הם את הגמרא הפתוחה שהניח ומחליפים אותה במסכת אחרת. את ברוך-מרדכי, כך נראה, אין הדבר מטריד כלל. מה לו סנהדרין ומה לו בבא-בתרא. בשובו למקומו חוזר הוא להתנועע מול הספר הפתוח. את הילדים המחזה משעשע.לימים קם ברוך-מרדכי ובעצת רבותיו עולה לארץ-ישראל ומתיישב בירושלים. בעיר- הקודש הוא מקים משפחה, ואת לחמו הוא מוציא בשאיבת מים. יראת-השמים שלו ניכרת בכל הליכותיו, גם במלאכתו. בכל ראש-חודש נוהג ברוך-מרדכי לפקוד את בתי כל לקוחותיו ולספק להם מים חינם אין-כסף; שמא החסיר טיפה וקיבל תשלום שלא כהוגן במהלך החודש החולף.פורים תרנ"ג. בביתו של הגאון רבי שניאור-זלמן לאדיער, בעל 'תורת חסד' מלובלין, מגדולי חסידיו של אדמו"ר ה'צמח צדק' מליובאוויטש, מסבה לסעודת פורים קבוצה נכבדה מקרב תלמידי-החכמים ובני-העלייה של ירושלים. סביב עומדים רבים מהמון העם, המבקשים להתבסם משמחת הפורים בצילו של הגאון החסיד וחבורתו. גם ברוך-מרדכי שואב המים ביניהם. הגאון מלובלין מורה למזוג לנוכחים כוסות מלאות יין, שהלוא כך ראוי לעשות - "לבסומי בפוריא".פתאום נשמע קולו של ברוך-מרדכי. "רבי!", קרא אל הגאון היושב בראש השולחן, "היום מלאו שבעים שנה לכניסתי בבריתו של אברהם אבינו!". הקהל, שלא היה רגיל לשמוע את ברוך-מרדכי פוצה את פיו, בוודאי לא בקול רם, הביט בו בהשתוממות. אין זאת אלא שהיין הישן שלגם עשה את שלו, חשבו. הגאון מלובלין האיר פנים לברוך-מרדכי, והורה לשמשו למזוג לו עוד כוס מלאה יין. "מן הראוי לכבדו ביומו הגדול!", נימק הגאון בעל העיניים החריפות, המעוטרות בגבות עבותות. ברוך-מרדכי לא היסס ורוקן את הכוס עד תומה.הגאון לא הרפה מברוך-מרדכי: "נו, אולי תזכה אותנו בדבר תורה מענייני דיומא?".הנוכחים הבליעו את חיוכיהם למראה ברוך-מרדכי שתלה בגאון מבט מזוגג, ששכרות ובורות משמשות בו בערבוביה. "ענייני דיומא?! הלוא יש על זה מסכת שלמה, מסכת מגילה, ומה כבר אוכל להוסיף?". תשובה מפולפלת משהו לאיש כערכו.הגאון מלובלין, כאילו מתוך זחיחות-דעת, הוסיף ללחוץ: "ומה כתוב במסכת מגילה?".ואז, לתדהמת כל הנוכחים, פתח ברוך-מרדכי את פיו והחל להרצות בענייני היום. הוא קרא את לשון המשנה הראשונה, עבר מיד לגמרא, משם גלש לפירושי רש"י והתוספות, תיבל בדברי ראשונים נוספים, התגלגל למסכתות אחרות, הקשה, תירץ, השווה ופרך, עקר הרים וטחנם זה בזה. שעתיים רצופות פלפל ברוך-מרדכי בלי הפסקה, והמסובים היו שרויים בהלם מוחלט. לבסוף תש כוחו של ברוך-מרדכי והוא צנח על כיסאו ושקע בתרדמה. עוד הוא ישן וירושלים כמרקחה - "ברוך-מרדכי שואב המים הוא גאון אדיר!".עלתה על כולנה התפעלותו של ישיש מופלג, יוצא פרשבורג, שאמר: "אני עוד זכיתי להשתתף בברית-המילה של ברוך-מרדכי ולשמוע את דברי ה'חתם סופר' שאמר, 'נכנס יין יצא סוד'. אז היו הדברים בבחינת חידה. והנה, בחלוף שבעים שנה מאותו יום, נתגלה הסוד ונחשפה ברבים גאונותו המופלגת של ברוך-מרדכי בתורה".

 

האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג זי"ע בראשית בואו לאמריקה נתכבד בסנדקאות אצל אחד מאנ"ש,וכשכבר ישב על הכסא של אליהו והתינוק הושם על ברכיו, הבחין כי יש לתינוק כמין אבעבועות קטנות על הלשון, ומקובל  היה אצלו שבכהאי גוונא אין מלין, הרבי זי"ע הורה מיד למוהל שלא למול, וקם מעל הכסא, כמובן שמיד החל מהומה, ואבי התינוק כעס מאוד למה משבית לו הרבי את השמחה כשהכל מוכן לסעודה, והמוזמנים כולם הגיעו, והוא החליט לקרא לרופא ילדים שגר בסמוך, הרופא שבדק את הילד קבע חד משמעית שמותר למול אותו, אבל הרבי לא קיבל את דעתו, והאב טרח וקרא לרופא שני (יהודי) וגם הוא אמר הגם שיש לו משהו בפה  אבל אין בזה כל סיבה לדחות את הברית, והרבי לא נכנע לדעתם, ואמר להם  שהם יכולים לעשות כהבנתם, אבל הוא לא מוכן להיות הסנדק, כמובן שהברית לא התקיים, וכולם הלכו הביתה רוטנים על הרבי המחמיר הזה, למחרת בא אבי הבן  לרבי זי"ע לבקש ממנו מחילה ולהודות לו, וסיפר, כי הילד קיבל חום גבוה, והרופא אמר שאם היה הברית מתקיים אתמול היתה נשקפת סכנה לחיי התינוק, והרבי זי"ע הפטיר ואמר, שאז נוכח לראות שרב בישראל שמקובל אצלו דבר, חייב להישאר איתן בדעתו ולא להכנע לשום דעות אחרות אפילו לא של רופאים: (מפי הרה"ג ר' שלום זילבר שליט"א)

 

רבינו אשר מסטאלין זצוק"ל (ומנו"כ בדרוהוביטש), היה מהדר להיות מוהל, והיה לו בזה עניין רב, פעם הגיע לאיזה כפר, והיה שם תינוק בן שמונה ימים, ואחד מאנשי שלומו, קרא לו ואמר לרבינו, שיכול להיות סנדק וגם מוהל, אך אינו בטוח אם אבי הבן יסכים לזה, אעפ"כ נכנס לשם ושאל לאבי הבן אם יסכים שהוא ימול את הילד, וענה לו כי כבר כיבד לשנים לאחד למול ולהשני בפריעה, ואינו בטוח אם הם יוותרו על הכיבוד.

אמר אליו רבינו שהוא יסתדר עמהם, וכך היה, שכיבד אותו במצות המילה, ולא נתן להשני לפרוע, וניגשו מיד לסעודת מצוה, ואמר לבעל הברית שהוא החיה אותו "איר האט אונז גאר מחיה געווען מיט די מצוה" כי בעת שנסע בדרך לא היתה שעתו נוחה ללמוד ולהתפלל, ונפשו היתה עגומה עליו, ובמצוה זו קיבל שמחת הנפש להפיג ממנו כל מה שמעיק עליו, ולא נתן לו מנוחה, על כן בשכר זאת בירך אותו רבינו בפרנסה ברוח, ומאז הצליח במעשה ידיו ונתעשר מאד, ועלו רווחיו משבעה רו"כ עד למאה רו"כ לשבוע, כל זה בא לו מברכת רבינו שהשפיע עליו שפע רב: (פרי ישע אהרן)

בעיר מאזיר היה שם אחד איש תופר נעלים, ששהה ח"י שנים אחר החתונה ולא זכה להפקד בבנים, ונסע לצדיקי הדור שהבטיחו על בנים ולא הועיל, כך עברו עליו שנים ולא נפקד בישועה, ברבות הימים ביקר ר' אהרן מקרלין זצוק"ל (הבית אהרן), ואמרו לו חבריו שיראה ליכנס הוא וזוגתו להפקד ממנו, ואם הוא יבטיח  לכם אז בטח תוושעו, אך צריכים להתחזק מאד אולי יקפיד ויגער בכם, שלא  לפחד  מכל זה.

כמה מבניו של הרה"ק רבי ישעיה מפשעדבורז זצ"ל, נפטרו על פניו בקטנותם, אף היו שמתו מחמת מילה, הודיע רבנו צערו לפני רבו החוזה מלובלין זי"ע, ויברכהו והבטיחו כי בן זכר ושל קיימא יולד לו בקרוב, אף הורה לו כי בהוולד הבן בשעה טובה ומוצלחת יודיעוהו לאלתר.

כאשר נולד רבי עמנואל מפשעדבורז זצ"ל, נסע לובלינה, ושמחה גדולה היתה לחוזה, אמר לו הרבי, כי מפאת חולשת בריאותו, אינו יכול לנסוע בעצמו אל הברית, וציוהו לכבד בסנדקאות את האברך בעריל מראדושיץ שנודע לימים כסבא קדישא מראדושיץ, אף הורהו לקרוא  לילד בשם עמנואל לאמור עמנו אל.

אל סעודת הברית נתקבצו ובאו גדולי תלמידי החוזה, וביניהם היהודי הקדוש והרה"ק רבי דוד מלעלוב הרה"ק מראדושיץ נחבא היה אל פינת הבית בין האורחים, עטוי בגדים קרועים ומטולאים עקב עניותו הרבה, כאשר הביאו את התינוק, פנה בעל הברית אל הרה"ק היהודי הקדוש וביקשו לקרוא את הכיבודים, בהגיע אל הסנדקאות, הכריז בקול, האברך ר' בעריל מראדושיץ מכובד בסנדקאות, האורחים שהצטופפו במקום לא ידעו למי הכוונה, רבים מהם חשבו את רבי בעריל לאיש פשוט ולא שיערו כי הכוונה אליו, אף הרה"ק מראדושיץ לא נע ממקומו, סבור היה בענוותו כי עוד אברך כאן, בן ראדושיץ ושמו בעריל, גם בפעם השניה כאשר הכריז היהודי בשמו לא זז רבי בעריל, אז ניגש אליו היהודי וקרא אליו בהחוותו כלפיו באצבע, "אכן אליך הכוונה" נטל היהודי את התינוק והניחו על ברכי הסנדק ואמר  לו, בעריל "השומע אתה מה אנכי אומר אליך, הא לך הילד והחזירהו בריא אולם כאחד האדם, ולא יהיה שום מכשול ח"ו בילד הזה", הרה"ק מראדושיץ שהיה צעיר לימים ולא הורגל בכגון דא, נבהל מאד, אולם חזקה עליו מצוות רבו, ויהי לעת המילה לא יכול המוהל לעצור את הדם, מהומה גדולה התחוללה בין הציבור, מיד רמז היהודי אל הסנדק ואמר לו, הלא אמרתי לך דבר, פרץ הרה"ק רבי בעריל בבכי גדול, עד שנתמלא כל הכר שעליו התינוק בדמעות, ומיד נעצר הדם, פתחו לאמור או"א קיים את הילד הזה לאביו ולאמו ויקרא שמו בישראל, עמנואל, הסבו האורחים אל הסעודה בשמחה רבה, ואת הסנדק הושיבו בין שאר גדולי החבורה, אולם לפתע באמצע הסעודה, שוב  החל הדם שותת, והילד שוב הגיע לסכנת נפשות, חרדה גדולה תקפה את כל הנוכחים, ושוב החזיר היהודי פניו אל הרה"ק רבי בעריל,

הלא אמרתי לך שתחזיר לי את הילד בריא כאחד האדם והיכן הבטחתך, השעין הרה"ק ראשו על השולחן, ודמעות רבות זלגו מעיניו, עד אשר נעשה כעין נחל דמעות סביבו, ויהי לנס כי מיד חדל הדם, ולא הפסיק לאט לאט כדרך הטבע, כי אם חדל באחת, הגביה הרה"ק מראדושיץ ראשו ואמר אליהם, "מעתה אל תדאגו עוד כי בעזרת השם יתברך לא יארע עוד שום רע ושום מכשול בילד", שבה השמחה אל סגל החבורה הקדושה נתגדל הילד בבית אביו הגדול והקדוש לפאר פרי הילולים, כל ימיו הזכיר רבי עמנואל את הרה"ק מראדושיץ, לימים על שולחנו הטהור בהזכירו את שמו, היה אומר "אבי מורי" מראדושיץ, אבי- יען בזכות הסבא קדישא נרפאתי בעת ברית המילה, ומורי- על שום תורה שלמדתי מפיהו: (דברות חיים)

 

בספר גן דוד, בהקדמת בן המחבר כתוב, וז"ל כי נכנס לבריתו של אברהם אבינו ביום א' דחג השבועות, ורבינו הדברי חיים זצללה"ה היה המוהל והסנדק בכבודו  ובעצמו, וכשגמר מלאכת המילה בקודש, ועשה את הברכה "אשר קידש ידיד מבטן" לא שאל לאביו כלל על שמו, רק מעצמו ברוח קדשו הכריז ואמר "ויקרא שמו בישראל דוד בן משה יהודה" ישמח האב וכו', וסיפר לנו אבינו ז"ל שאמו סיפרה לו שלאחר הברית, כעבור איזה שעות התחיל הדם להיות שותת עד למאוד, ולא היה אפשר להעמיד הדם, וקראו לרופא ואמר נואש, ורצה אמו הצדיקת לרבינו הד"ח זי"ע בקול מר לעורר עליו רחמים, ולאשר רבינו הד"ח כבר ישב אז אצל השלחן אשר לפני ה', עם הרבה צדיקים וחסידים ולא היה לה אפשרית להגיע אל השולחן, התחילה לצעוק בקול בכי גדול, ונשמע קולה לאזני רבינו הד"ח, ושאל מה זאת, והשיבו לו הגבאים, הנה בת ר' משה זישעס, באתה לעורר רחמים על ילד הרך הנימול לשמונה היום, ועל זה ענה רבינו הד"ח זי"ע שיניחו אותה לבא אצל השלחן, ושאל אותה מה זה, והשיבה לו שהדם שותת, ושאי אפשר להעמיד את הדם ומה שהרופא אומר וכו', ועל זה השיב לה רבינו הד"ח תנה לי את הבינדע (היא השטערנטיכעל- מין צעיף שעוטפים בו את הראש או שמשתמשים בו לתינוק) לפדיון נפש, ותלך לביתך ותעשה להילד מרחץ חם ביותר, ואם ירצה ה' יהיה לו רפואה שלימה מן השמים, ואל תשגיחי בדברי הרופאים, זקנתי עשתה כן תיכף, ונתנה את הבינד"ע מעל ראשה, ורצתה לביתה לקיים עצת ה' היא תקום דברי רבינו בעל דברי  חיים זי"ע, וכשמעה המילדת מזה שאם הילד הולכת לעשות מרחץ חם להתינוק התחילה לצעוק, הלא מרחץ חם יוכל להזיק ביותר חלילה לשתיתת הדם, אבל היא בבטחונה החזק בדברי הצדיק, לא שעתה כלל לדברי המילדת, רק עשתה את המרחץ חם ביותר במהירות, ורחצה את הילד "דוד הוא הקטן" כראוי וכיאות, ותיכף ומיד נפסק מרוצת הדם ושתיתתו, ושב הילד להיות בריא אולם בעז"ה ואחר חג השבועות קרא רבינו הדברי חיים זי"ע ע"י משמשיו את זקנתי, ואמר לה שתפדה את הבינד"ע בעד חמשה זהובים, וכן עשתה, ואמר לה רבינו הדברי חיים זי"ע אי"ה בנך יהיה לאיש ותלמיד חכם גדול, ויהיה לו אריכות ימים, וחזו מאן גברא רבא וקדישא דקמסהיד עליו, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל (פי צדיק שריג ב' עמוד שי"ג)

 

פעם באה אשה מגלילות העיר ווילנא למרן מהרי"ד מבעלזא זי"ע והתלוננה בפניו על בנה שאינו רוצה ללמוד, שאל אותה מרן מהרי"ד זי"ע, איך הוא המנהג, מה נותנים להקהל אחר הברית, ענתה שנותנים לעקיך ויי"ש והולכים הביתה, אמר לה מרן זי"ע, האם זהו חידוש, "כשאין עושים סעודה ואין התינוק שומע שירות ותשבחות, אין זה חידוש שהלב אינו נמשך ללימוד התורה":

הבעל ברוך טעם אמר שאחת הסיבות מחדירת הריפורם בגרניא היא, מפני שהפסיקו לעשות סעודה של בשר בברית והחליפו בסעודה חלבית: (דברי יחזקאל השלם דף ק"ב)

הגה"ק מציעשנוב אמר שאם נותנים אצל סעודת ברית "דגים", אז הילד ילמוד חומש, ואם נותנים "בשר" אז ילמוד גמרא:

מובא בספה"ק פרי צדיק (פרשת לך לך), "גם סעודת ברית מילה הוא מעין עולם הבא"

הרה"ק ר' פנחס מקארעץ זצ"ל התאכסן פעם אצל בעל בית אחד, וראה שיש לו בן גדול שאינו נימול, ושאלו לבעל הבית מדוע לא מלתה אותו, והשיב מפני שמתו אחיו מחמת מילה, כי אחרי המילה לא יכלו לעצור הדם ר"ל, והרע הדבר מאוד בעיני הרה"ק הנ"ל ואמר לו שהוא בעצמו ימול אותו, ובעזהשי"ת לא יזוב הדם ושאלו הבעה"ב אם מבטיחו זאת בטח, ענה הרה"ק הן, ונתרצה הבעה"ב, והכין סעודה ולקח את בנו על חיקו, והרה"ק מל אותו כראוי, אל הדם היה שותת ולא יכלו לעצור אותו ר"ל, ונתבהל הרה"ק מאוד ולא ידע לשית עצות בנפשו, ומרוב צערו יצא החוצה, לראות אם ימצא איש להגיד לו את אשר קרהו, כמאמר הכתוב "דאגה בלב איש", וראה שהרה"ק ר"ר זושיא זצ"ל בא, וירץ לקראתו ויספר לו המארע, ותיכף מיד חזרו שניהם לבית הבעל הבית ויצו הרבי ר' זושיא לערוך מיד השולחן ולאכול הסעודה וכן עשו, ובאמצע הסעודה נעצר הדם, ושאל הר"פ את הרה"ק ר' זושיא מהיכן ידע זאת, השיבו מהתוה"ק (שמות כ"א י"א) "ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו" היינו אם רואים מדת הדין ח"ו, ויאכלו וישתו, ועל ידי זה נמתקים הדינין, וסימנך "סעדני" מלשון סעודה, "ואושע": (אמרי יוסף בהקדמה)

 

פעם כשביקר הרבי האמרי אמת מגור זצוק"ל בוורשה, נכנס אצלו יהודי המוני בלתי מוכר, סנדלר עני, שעמד להכניס לברית כעבור יום את בנו הנולד לו, וכיבד אותו בסנדקאות, כשיצא מעל פניו סיפר האיש לחסידים, שהרבי ניאות לקבל את הכיבוד, והבטיח שיבוא מחר בבוקר בשעה 8 לדירתו הנמצאת ברחוב הברזל (אייזן גאס), למחרת סמוך לשעה המיועדת נמצאו כבר במקום פרחי החסידים ששמרו את צעדיו, בשמונה בדיוק הגיע הרבי, בליווי בנו הבית ישראל, ועוד מספר מלווים, אל מעונו העלוב של היהודי הנמצא במרתף,הבית היה ריק ושומם, לא היו בו רהיטים, רק בטבורו של החדר ניצב שולחן סנדלרים מכוסה במפה לבנה, לא היו בו בני אדם, רק בקצה החדר השתלשל סדין, שנמתח לרחבו על גבי חבל, ומעברו נשמע קול האשה היולדת ששאלה לחפצם, כאשר הסבירו לה שרבינו זצ"ל בא לברית מילה, וכי שעתו דוחקת השיבה היולדת כי בעלה הלך לקרוא את אחיו אל השמחה ולא הספיק עדיין לשוב, ואמרה שתיכף יבוא.

בסבלנותו כי רבה, הגיב רבינו זצ"ל מיד, שהיא צודקת הלא יש להמתין עד שיבוא האח, ואמר שתודיע לבעלה כי ישוב הנה בעוד כשעה, בינתיים נסע בכרכרה לברית מילה אצל אברך אחד מחסידי גור, פרחי החסידים שהיו פה אצל הסנדלר, ניסו להגיע לשם במרוצה, אך בבואם כבר מצאו את הרבי אומר לחיים בסעודת המצוה.

באותו יום אמרו, השתתף הרבי בלא פחות מארבע עשרה שמחות, (לשאלה איך היה מסוגל היה לסעוד ביום אחד בכל כך הרבה שמחות, השיב בדברי החידושי הרי"ם הידועים, כשיהודי אוכל בסעודת מצוה, יאכל במידה שיהיה עדיין מסוגל לעוד סעודת מצוה, אחרת כמוהו כזולל: (ראש גולת אריאל)

 

השפת אמת בקש מקרובו הצדיק רבי פינטשע מפילץ, שיקח את בניו האמרי אמת ור' משה בצלאל, אל יהודי פלוני בוורשה (ונקב בשמו) שיברך אותם, עשה ר' פינטשע כפי שנתבקש ויצא עם הילדים לוורשה,כאן חיפש אחרי היהודי, שחשב אותו בלבו לצדיק מפורסם וידוע לכל, אך רק לאחר חקירות ודרישות הרבה גילה אותו, והנה לגודל פליאתו, נראה היה האיש כאחד מפשוטי עם, טיפוס המוני ביותר, כשהביא לפניו את הילדים, וישטח את בקשתו, התרשם רבי פינטשע שהלה אינו מבין כלל מה הוא רוצה ממנו, אעפ"כ מילא שליחותו ויאמר אליו: אף שאינך יודע מאומה, תואיל נא לברך אותם, כבקשת אביהם האדמו"ר מגור...עשה היהודי כחפצו והרעיף ברכות על ראשם.

ויהי בצאתם מעל פניו, עדיין חוכך היה רבי פינטשע ומשתאה לדעת, מי האיש ומה מעשיו, אולי זה אחד מל"ו צדיקים נסתרים, אולם בשובו לגור סח לו השפת אמת דבר פלא, אכן איש פשוט הנהו ביותר, אלא פעם אחת כשנימול בנו, לא היתה בידו אף פרוטה לצרכי סעודת הברית, ומכר את כלי מטתו להכין סעודת מצוה בכסף שקיבל, אחר כך נשאר בעירום ובחוסר כל, עשה הדבר רושם גדול בשמים, וכי זוטרתא, איש פשוט כמוהו יעשה כזאת, נמנו וגמרו ליתן שכרו גם בעולם הזה, שכל ברכה היוצאת מפיו לא תשוב ריקם, והוא עצמו בכלל אינו יודע שניחן בכח סגולי כזה שברכתו מתקיימת: (ראש גולת אריאל)

רבינו הקדוש משינאווא זי"ע, הקפיד שלא למול ילד כל זמן שהוא בוכה, פעם נתכבד רביה"ק בסנדקאות, והרך הנימול לא פסק מלבכות, המתינו עד בוש, ורבינו ישב כל העת אחוז בשרעפיו, לפתע ננער ממחשבותיו, והורה לאחד הנוכחים לצאת מבית הכנסת, הלה אך יצא והתינוק נרגע, לאחר הברית הסביר רבינו, כי היה כאן יהודי שסירב ללכת לדין תורה, ואליהו מלאך הברית ומלאך השלום, אינו רוצה לבוא למקום ששוררת בו מחלוקת, לכן לא בא, עד שאותו יהודי יצא: (רבינו הקדוש משינאווא ח"ב עמוד של"א)

פעם בא הרי"ם מגור זצ"ל לברית מילה בשבת, והרגיש שאחד מן הנוכחים חילל את  השבת, נענה ואמר, איתא במדרש שאליהו הנביא ע"ה נענש בגלל התוכחה הקשה שהוכיח את בני ישראל, שהוא בא לכל ברית מילה, ולכאורה מה העונש שבדבר, אולם כשהוא מוכרח לבוא בין אנשים כאלה הרי שזהו עונש עבורו: (חידושי הרי"ם-מצוות)

בעת זקנותו דמרן החתם סופר, כשהיה מוהל, על פי רוב עשה רק החיתוך לבד,והפריעה עשה חתנו הג"מ דוד צבי עהרנפלד ז"ל, וקרה דאחרי שמל את הילד עקיבא יוסף שלזינגר והגיע שעת הפריעה חפשו את חתנו רבי דוד צבי ולא מצאוהו שם, ובלית ברירה עשה מרן ז"ל גם הפריעה, וכאשר גמר את הפריעה הרים ידיו ואמר, "ראו כי אין לי צפורן, אליהו סייע בידי": (תורת יחיאל ח"א עמוד י"ג)

בברית המילה של הרבי מסוכטשוב זצ"ל היה זר שאיש לא הכירו, אדם בעל הדרת  פנים מרשימה ואומרת כבוד, האיש נדחק אל המקום שבו החזיקו את התינוק, הביט עליו, וברך אותו, לאנשים ששאלוהו לזהותו ענה, שהוא מופיע בכל ברית מילה ומברך את הרך הנולד: (אביר הרועים)

זקני הקדוש מרן הדברי  חיים מצאנז זי"ע, נשאל פעם במברק על אודות יהודי אחד שהיה מקורב לחצר המלכות ועמד עם השרים בקשר מסחר, שנולד לו בן והוא כיבד שר ממשלה קתולי בסנדקאות, וכשהסבירו לו כי לא יתכן למול את התינוק רק אם יכובד יהודי בסנדקאות והשיב הלה בעזות, כי אין זה מכבודו לבטל את הכיבוד  משר המכובד למלך, ואם לא ירצו למול את בנו יכבד את השר בטקס הטבלת הילד לנצרות, כאמור נשלח במהרה מברק לזקיני הק' מצאנז, והוא השיב מברק בקצרה  "שיינע ריינע כפרה, טאופען נישט בשניידען" (לההטביל ולא למול) בסופו של  דבר מיאן השר הנוצרי להשתתף בטקס הטבלת התינוק, כי בעיניו לא היה זה לכבודו להטביל סתם לתינוקו של עשיר, ורק להיות סנדק בברית מילה הסכים לפי כבודו, בראותו זאת התחרט אבי הבן, והסכים למולו כדת משה וישראל ע"י סנדק כשר כראוי: (שפע  חיים ח"ב עמוד רס"א)

 

הרה"ק מלובלין זי"ע היה לו בגד מיוחד שהיה לובשו רק ביום ששימש כסנדק בברית מילה, באחד הימים לבש הרה"ק מלובלין את הבגד המיוחד לברית, והדבר עורר תמיהה גדולה בעיני החסידים, שכן לא היה באותו יום שום ברית מילה, הרה"ק מלובלין שראה את גודל תמיהתם, אמר להם אסביר לכם פשר הדבר.

פעם אחת היה לאיש אחד משפט בעיר לובלין, ושכר עורכי דינים טובים מאוד שיטענו עבורו כדי שיזכה בדינו, כאשר בא לעיר התעניין איפה יוכל להתאכסן ולאכול בימים שבהם ישהה בעיר, ושאל לעוברי אורח איה איפה מקום האכסניה והמסעדה בעיר, בו יוכל לאכול ולישן, והראו לו, שאל כמה עולה ליום, א"ל כך וכך, שאל שוב וכמה עולה אוכל ליום, א"ל כך וכך, וכאב לו מאוד בחשבו שגם אם יזכה בדין הרי יוציא את כל כספו על שכר האכסניה, ושאל שוב איפה יש מקום יותר זול, השיבו לו שיש כאן בעיר רבי של חסידים, והוא נותן לכל המסתופפים בצילו אוכל די מחסורם, ילך לשם ויקבל אש"ל בחינם, ואכן כך עשה, אכל אצל הרבי, ובלילה שכב על הספסל לישון, כך עברה עליו שבוע אחד, וב"ה יצא זכאי בדין, וכבר עמד לחזור לביתו, וחשב בלבו, שאין זה מתאים לעזוב את המקום כך, מאחר ואכל ולן כאן בחינם, עליו להיכנס אל הרבי ולתת לו קצת כסף כשכר על האכסניה, ושאל לחסידים, אם הוא יוכל להיכנס לרבי לתת לו כסף, השיבו לו החסידים, הרבי אינו מקבל כסף, אבל אם אתה רוצה תוכל להיכנס עם קוויטל ופדיון נפש, ואכן כך עשה נכנס עם קוויטל ופדיון של כמה פרוטות אל החוזה, וחזר לביתו.

לאחר זמן, נפטר יהודי זה ל"ע ול"ע מן העולם, ודנו אותו בבית דין של מעלה, ובין הכל נמצא שאינו מהול כראוי, ומשום כך אינו יכול להיכנס לגן עדן, הוא התחיל לטעון לעומתם, וכי מה אני אשם בזה, ומה היה בידי לעשות, הרי כל ימי חיי עלי אדמות לא ידעתי שלא מלו אותי כראוי, לאחר דין ודברים אמרו לו, שרק צדיק החי עוד בעולם הזה יכול לעזור לו שיבוא על תיקונו, ושאלו אותו לאיזה צדיק נסע פעם בחייו, ענה שלא נסע לשום צדיק, אמרו לו שינסה להיזכר אולי בכל זאת היה פעם אצל אחד מהצדיקים, אז נזכר ממעשה המשפט שהיה בלובלין, ואז נתן פדיון לרבי מלובלין, נתנו לו רשות ללכת אליו, אולם הרבי מלובלין אמר שאינו יכול להושיעו, אזי התחיל לצעוק במר נפשו, רבי הושיעני, נענה החוזה וא"ל, האם היה לי איזה הנאה ממך בחיים חיותך, השיב כן, וסיפר את כל הסיפור הנ"ל, ואמר החוזה, שלא היה לו ברירה אלא לתת לו תיקון, ועל כן לבש את המלבוש המיוחד לברית מילה, אבל מה היה התיקון לא אמר: (האדמו"ר מבעלזא שליט"א בליל וואך נאכט)

 

בכפר אחד סמוך לעיר לעלוב, גר יהודי עני שנהג לבוא מדי פעם אל הרב ולשהות במחיצתו, פעם אחת בא העני אל הרבי, ובקש ממנו להיות המוהל של הבן הנולד לו, "מדוע לא יפנה ויבקש זאת מהמוהל הקבוע", שאלו הרבי, והעני השיב שהוא היה אצלו לפני שבא אל הרבי, אך המוהל סרב לבוא אל הכפר, הקור והשלג מפחידים אותו, חושש הוא שיצטנן ויחלה אם ילך למקום נדח ביום חורף סוער זה, לך אליו שוב פקד הרבי על העני, ואמר לו בשמי שיהיה המוהל של בנך, ואני  מבטיח לו שלא יאונה לו כל רע, להפך המצוה תביא לו אושר ושמחה רבה, עשה העני כדברי הרבי, והמוהל לאחר ששמע את דברי אבי התינוק שבא בפקודת הצדיק, הסכים והבטיח לבוא ביום המיועד למול את הילד.

דרך ארוכה עשה המוהל מביתו שבעיר אל הכפר, קר מאוד היה, בבוץ בוסס האיש והגיע אל בית העני כשהוא עייף רעב ורועד מקר, בבית בעל הברית שררה הדלות, קור עז, חשכה, רטיבות, ולכלוך, הורגשו בכל פנה, היולדת ששכבה על שמיכה מרופטת על גבי ספסל, ואבי התינוק היה חולה ונאנח מכאבים בפינה אחרת שבחדר, מים חמים לא היו, גם עצים להסקה לא ראה המוהל, הוא לבד בבית בו שנים חולים,  ותינוק חסר ישע, שצריך להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, וכיצד ימול אותו, חשב בחרדה, מי יחזיק את הרך הנולד, איך יעשה זאת לבד, יצא המוהל מהבית, נשא עיניו ולא ראה איש מסביב.

הבית עמד בקצה הכפר רחוק משאר הבתים, השלג כסה את השבילים, אין הוא מכיר כאן איש, לשם מה בא ומה יעשה עתה חשב בבעתה, ונשא תפלה לאלקי מרום  שיעזור לו, לפתע הבחין בהלך מתקרב, רץ אליו המוהל, ובקש ממנו לבוא אל בית העני, ולעזור לו לקיים מצות ברית מילה, האיש סרב, קבצן הוא, אמר, ואם לא ימהר יפסיד את הכסף שאנשים טובים נותנים לו כשמגיע הוא העירה, המוהל הפציר בו מאוד, וכשהקבצן עמד בסרובו הבטיח לשלם לו מכיסו את כל מה שיכול הוא  לקבץ בזמן שיפסיד כשיתעכב להשתתף במצוה הגדולה, הסכים האיש, נכנס עם המוהל אל בית העני, החזיק את התינוק, והמוהל מל אותו בקדושה, אחר כך נטלו שניהם את ידיהם, ואכלו את מעט המזון שהביא אתו המוהל כדי לקיים סעודת מצוה, כשהגיעו בברכת המזון להרחמן הוא ישלח לנו את אליהו הנביא... נעלם הקבצן לפתע, ורק אז הבין המוהל מי היה הסנדק שנשלח משמים כדי לנסותו,  שמחתו על שזכה לראות את אליהו הנביא היתה גדולה מאוד, וכשחזר לביתו רץ אל הרבי לספר לו על גלוי אליהו שהיה לו, אך הצדיק הקדימו, בפתח הבית חיכה לו, קבלו בשמחה ואמר, הלא הבטחתי לך שרע לא יאנה לך, הבטחתי שתצא שמח ומאושר מברית  מילה זו, אשריך שזכית לכך: (פרי קדש הלולים)

 

ר' אורי מסטרעליסק זצוק"ל סיפר פעם אחת בזה הלשון, כידוע היה אבי ז"ל בעל עגלה ואחר כך חייט עני ודר בכפר, באותו כפר לא היו עשרה יהודים ולא נמצא שם מנין לשום דבר שבקדושה, כשנולדתי והוצרך אבי להכניס אותי בבריתו של אברהם אבינו, היה  אז בעניות שאין לשער, לא היה לו כלום להכין לסעודת הברית וגם לא יכול היה לשכור עשרה אנשים מהעיר הסמוכה שיבואו אל הכפר על ברית כמנהג הכפרים אז, מובן כי היה בצער מאוד על זה ולא ידע לשית עצה בנפשו, כבוא יום הברית הלך על הדרך שבין הכפר להעיר הסמוכה לראות אולי יש עובר אורח שיצטרף למנין, אבל לא ראה שום יהודי, חלפו השעות וכבר היה חצות היום ועוד לא היה מנין עשרה, התחיל אבי לבכות ולבקש מהשם יתברך שיזמין לו יהודים אחדים בכדי שיוכל לקיים את המצוה הגדולה ההיא כדת, עודנו עומד בבקשתו והוא רואה מרחוק עגלה נוסעת ומתקרבת אליו, מיד הכיר כי הנוסעים המה יהודים וגם המה הנוסעים ראוהו כשהוא עומד ובוכה, התקרבו אליו יותר ושאלוהו יהודי מדוע אתה בוכה, השיב להם הנה בן נולד לי והיום עלי להכניסו בבריתו של אברהם אבינו ופה בכפר אין עשרה מבני ישראל וגם אין לי כלום לצרכי סעודה, מיד אמרו לו אל תדאג אנחנו מחותנים נוסעים מחתונה ויש אתנו כל מיני מתיקה וגם יין שרף לרוב, בתוכינו יש גם רב וגם יודע נגן, ובכן ניסע אצלך ונביא את בנך בבריתו של אברהם אבינו, וגם נעשה סעודת ברית כיד המלך, וסיים מרן רבינו הקדוש זי"ע שהסנדק היה אברהם אבינו, הרב היה משה רבינו, היודע נגן היה דוד המלך ע"ה בכבודם  ובעצמם: (אמרי קודש השלם)

בספר אגרות סופרים הביא, שהיה מנהגו של רבי לייבלה איגר להיות סנדק בעירו, וכיון שהיה מתנהג ברבנות ומאחר להתפלל, גרם על ידי זה שברית המילה בעירו היתה מתאחרת עד צהרי היום, והיו מתלוננים על כך בני עירו לפני רבי  שמעון סופר מקראקא בנו של החתם סופר.

ענה להם רבי שמעון בשני מכתבים, האחד נשלח אל שארו רבי לייבלה איגר בו הוכיחו על מנהגו זה שאינו מתאים למסורת אבותיו, והוא נגד ההלכה זריזין מקדימין למצוות, אך מכתב שני נשלח לבני עירו, בו הוכיחם להיות נכנעים לפני רבם ככל אשר הוא עושה, וכי ענין גדול הוא להדר אחר סנדק גדול כמותו, ואף על פי  שמתאחר, והביא ראיה לזה מדברי המדרש (שמות רבה יט) שבשעה שהריחו ישראל ריח גן עדן מן הפסח, שהיה ריח הצלי נכנס באפיהם והיו מבקשים לאכול,  בא הדיבור מהקדוש ברוך הוא אל משה, שאין להם לאכול עד  שימולו, והסכימו כולם למול, והיה משה מל ויהושע פורע, הרי אף שבודאי היתה המילה מתאחרת בעקבות זאת בכל זאת העדיפו לאחר המילה, ולא בחרו במוהלים  פשוטים אחרים.

בברית מילה שהאדמו"ר ר' נחום מרחמיסטריבקע זצ"ל היה סנדק, והאדמו"ר ר' אברהם מסלונים זצ"ל היה המוהל, אמר לו המוהל לסנדק: כשיגדל הילד ידע כוחנו [ווער מיר זענען], השיב הסנדק: ווער וויס ווען ניכט מיר, וואס האט געווייזן [מי יודע, אם לא אנחנו מה היה קורה:

וכן היה אצל האדמו"ר מסאטמאר זצ"ל, שנהגו חסידיו לכבדו בסנדקאות, פעם אחת בא אליו אחד מחסידיו שנולד לו בן זכר, וביקש ממנו לוותר על הסנדקאות  לטובת אביו שהוא רב מפורסם, השיב לו האדמו"ר: זקני בעל הישמח משה זי"ע היה אומר, "במקום שאני סנדק ניכר הדבר בילד":

 

מסופר על הצדיק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ"ל, שכאשר היו מזמינים אותו לברית מילה, נוהג היה להשיב שמוכן הוא לבוא בתנאי שיערכו סעודת מצוה כראוי, פעם שאלו אחד מתלמידיו לפשר התנאי, והרבי הסביר מאבקים קשים יש לי נגד השטן אשר בכל עת מחפש דרכים לקטרג על ישראל,  לעומת השטן טוען אני שכאשר אדם מישראל מקיים מצוה כלשהי הוא עושה זאת בשמחה וברצון, ואילו כאשר נכשל יהודי בעבירה גורם לו הדבר צער רב ולבו נשבר בקרבו, ויש הוכחה לטענתי זאת כיון שמעולם לא ראינו יהודי ואפילו הגרוע ביותר שיערוך סעודה לרגל עבירה שעבר, ולעומת זאת, כאשר יהודי עורך ברית מילה,  בר מצוה ושאר  מצוות אז הוא שש ושמח ועורך סעודת מצוה ומכיון שהשטן יודע  את האמת, על כן מנסה הוא בכל כוחו למנוע מיהודי לערוך את סעודת המצוה כדי שתהא לו סיבה מספקת לקטרג על ישראל, ולכן כשמזמינים אותי לשמחת מצוה מוכן אני לבוא רק בתנאי שיערכו סעודת מצוה כראוי (סיפורי צדיקים)

 

 הצדיק ר' יצחק אייזיק מקאמרנא זי"ע הגיע פעם אחת לכפר שבו גרו מעט יהודים, בבית היהודי ששם התאכסן היו הצער והשמחה משמשים בערבוביה, באחת המטות  שבחדר שכב אבי המשפחה חולה אנוש שכמעט אפסה תקוה להצילו, ובחדר אחר שכבה במיטתה יולדת ובנה הרך לצדה, שמונה ימים עברו מלידת התינוק, וכאלו חכו כולם לפטירתו של האב כדי למול את הבן ולקרא אותו על שם אביו,

הצדיק רבי גדליה מזליכוב זי"ע היה מוהל מומחה שהכניס אלפי  ילדים לבריתו של אברהם אבינו, פעם הגיע שליח מכפר אחד בסמוך לזליכוב והודיע לרבי כי בכפר  הסמוך נולד ילד והגיעה העת להכניסו בבריתו של אברהם אבינו,  אבל  שום  מוהל לא רוצה לסכן נפשו, כיון שהיא תקופת מלחמה וסכנה מוחשית מרחפת על הולכי דרכים, בתוך כך כיון ששמע רבי גדליה את הדברים, קם ממקומו ויצא אל עבר הכפר, יצא רבי גדליה לחוצות הכפר לחפש יהודי שיהיה לצידו בברית, אבל הוא לא מצא איש, בסופו של דבר, הבחין באדם אחד, שהתברר כי סנדלר הוא שנשא כלי מלאכתו עמו, רץ רבי גדליה אחר הסנדלר, והפציר בו להתלוות אליו לקיום המצוה,  הסנדלר נאות ובא עם רבי גדליה לבית הרך הנולד, הסנדלר היה הסנדק, ורבי גדליה מל את הילד וברך בהתלהבות גדולה, בסיימו לברך, הבחין כי הסנדלר נעלם פתאומית, כאשר הצדיק מזליכוב זי"ע נסע אל המגיד מקוז'ניץ קם המגיד לכבודו, ואמר לו, אתה סבור בודאי כי הסנדלר הסנדק היה אליהו הנביא זכור לטוב, ובכן אגלה לך כי הסנדק לא היה כי אם אברהם אבינו עליו השלום:

חסיד אחד שחותנו היה מתנגד גדול, כיבד את הבעש"ט הקדוש בסנדקאות, והבעש"ט ניאות לקבל את ההזמנה.

ביום הברית בבוקר, התמהמה הבעש"ט קצת מלבוא, כאשר ראה חותנו של בעל הברית שהבעש"ט נשתהה מלבוא והזמן מתאחר, לקח את נכדו הילד ומל אותו, כעבור זמן והנה הבעש"ט הגיע להברית, אזי רץ אליו אבי הילד בבכיות,וסיפר לו הדברים כהוויתן שחותנו הלך ומל את הילד, אולם הבעש"ט לא שת לבו לזה, ואמר שבמקום זה ישאר על סעודת הברית, משך כל עת הסעודה היה הבעש"ט מאוד בשמחה יותר מהרגיל, אחר הסעודה שאלו אותו תלמידיו, אמאי היה כל כך בשמחה בעת הסעודה הרי לא היה סנדק, ענה להם הבעש"ט הקדוש, כל מצוה שאדם עושה צריך לקיימה בשמחה רבה ולשם ה' בלי שום מחשבת פסול, פניות של גאוה וכדומה, אולם בשעת קיום המצוה יכול האדם להגיע מעצם קיום המצוה לפניות של כבוד וכדומה, כגון כאשר מכבדים את האדם בסנדקאות יכול להגיע למחשבת גאוה על הכבוד שכיבדו אותו בסנדקאות, ורק בעת הכנה להמצוה לא שייך כמעט פניות של כבוד וכדומה כי הרי זה במחשבה, והנה כתוב "חשב לעשות מצוה ונאנס מעלה עליו כאילו עשאה" וא"כ בנידון דידן שכיבדו אותי בסנדקאות, הרי עשיתי את ההכנה להמצוה אבל בפועל לא קיימתי את המצוה ונשארה המצוה רק במחשבה אשר הוא בלי שום פניות, ולכן שמחתי מאוד שהוי כאילו קייתי מצוה אחת בלי שום פניות ומחשבת פסול חלילה: (האדמו"ר מבעלזא שליט"א בליל וואך נאכט, ואמר שאינו יודע אם הסיפור היה אצל הבעש"ט או צדיק אחר, וראיתי מביאים זאת בשם ר' מרדכי מלעכוויטש זצ"ל)

 

 

 

הגאון ר' יצחק זאב (ר' וועלוועל) סולובייצ'יק מבריסק זצ"ל ערך ברית לנכדו, באו לכבודו יקירי ירושלים לשמוח בשמחתו, פנה אחד מהאורחים והסביר לגרי"ז את סיבת בואו, וכי מילתא זוטרתא ר' וועלוועל עורך ברית לנכדו, נענה הגרי"ז בתנועת ביטול ונשא משלו, ידוע הסיפור באותו סנדלר עני שאמר פעם "לו הייתי עתיר נכסים בעל ממון כגביר פלוני  מפורסם, הייתי יותר עשיר ממנו, שכן אז היה לי את כל כספו, ומלבד זה הייתי ממשיך בעבודת הסנדלרות ומרויח את מטבע הקופיקא השבועית שלי", כמו כן, סיים ר' וועלוועל בחיוך, מדובר כאן במצוה גדולה בתורה של ברית מילה שנכרתו עליה י"ג בריתות, כנגד גדלות עניין זה איזו משמעות יש לכך שזוהי ברית אצל ר' וועלוועל:

הקדוש רבי מרדכי מלעכוויטש היה מוהל מומחה אומן, והיה מהדר מאוד במצוה זו, ומעולם לא דחה לשום אדם שכיבד אותו להיות מוהל, פעם אחת וערב שבת של חנוכה היה, כיבדו אותו להיות מוהל בשני כפרים הרחוקים זה מזה, אחד בצפונה של העיר, ואחד בדרומה, והבטיח לשניהם לבוא, שאלוהו, אולי לא יוכל רבינו להזדרז כל כך, כי היום קצר והמלאכה מרובה, והשיב, בגמרא חולין (טז) אמרו זריזותיה דאברהם קא משמע לן, ואני מפרש הזריזות של אברהם השמיע לנו, רוצה לומר השריש בקרבנו, השכים בבוקר ונזדרז למצוה, והספיק למול את שני הילדים בשני הכפרים, ולבוא בחזרה לביתו כשהוא עייף ויגע מטורח הדרך: (סיפורי צדיקים)

פעם כיבדו את רבינו אשר מסטאלין זצוק"ל (ומנו"כ בדרוהוביטש), בברית מילה, והמתינו עליו בבית המדרש עם התינוק, וניגש אליו אחד ואמר לו, הנה אליהו ממתין על כבוד תורתו, ולא ענה לו, וכשפנה ללכת קרא לו רבינו ואמר אליו, הנה אליהו הוא מלאך ואינו צריך לאכול ולישון, ואינו צריך הכנה, וגם למעות אין לו צורך בהם, אמנם אנו בשר ודם אנחנו, וצריכים לאכול ולישון, וצריכים הכנה וגם למעות אנו צריכים. הערה, אולי רמז רבינו בזה למה דאיתא שסנדקאות הוא סגולה לעשירות, ואפילו לזה צריכים גם כן הכנה לענין הטמון בזה: (פרי ישע אהרן)

סמוך לעיר לעחאוויץ היה שם אברך אחד מחסידי רבינו אשר מסטאלין זצוק"ל (ומנו"כ בעיר דרוהוביטש) והיה אוכל קעסט אצל חותנו שהיה מהמתנגדים איש אמיד ונכבד, ונולד להאברך בן זכר למז"ט, וחותנו היה עוסק בזה לערוך שמחת הבן זכר בליל שבת קודש כנהוג, אח"כ עסק בענין הברית וחלק הכיבודים, היינו סנדק נתן להרב המו"צ דשם, ויתר הכיבודים נתן וחלק למיודעיו ומכיריו בעלי בתים החשובים, וקודם הברית הגיע רבינו לשם, ויהי כשמוע האברך שהרבי שלו נמצא בעיר הלך תיכף אליו לקבל שלום, וסיפר לו שנולד לו בן זכר למזל טוב, ולמחר יהיה הברית על כן הוא נותן לו את כל הכיבודים, ורבינו היה מוהל מובהק, וכשמוע חותנו שהאברך נתן כל הכיבודים להרבי שלו חרה אפו מאד כי הוא כבר חלק הכיבודים מקודם אך לא דיבר מאומה.

יהודי מתושבי גרווד"ץ כיבד את האדמו"ר ר' ישראל מוויזניץ בסנדקאות, וביצאם מבית רבינו, הזמינו אבי הבן שיכנס למרכבה שהמתינה בחוץ, לשאילת רבינו היכן הוא גר, השיב הלז, כאן ברחוב הסמוך, אמר לו אם כן איני נוסע, לברית אנכי משתדל ללכת ברגל, אם המקום מרוחק אין לי ברירה והנני נאלץ לנסוע, ברם אם אתה גר בקרבת המקום אגש רגלי: (קדוש ישראל)

פעם נסעו קבוצה של חסידים לובלינה להסתופף בצל רבם הקדוש החוזה מלובלין זי"ע, והיות ובעיר מגורם גר מסור אחד שהיה מצר להם מאוד, החליטו החסידים יחדיו שבעת שיתנו שלום לרבם יספרו לו את כל הצרות והמסירות אשר עולל להם המסור בכל עת ועונה, ויבקשו ממנו שיברכם שיפטרו מצרה זו, מדיבור למעשה מיד בהגיעם לובלינה הלכו לקבל שלום מרבם וסיפרו לו את גודל יגונם וצערם אשר מעליל עליהם המסור, אמר להם רבם, איני יודע מה אתם רוצים מאתו, רואה אני אותו כאילו עומד  ומקריב קרבן, ופניו מאירים, הסתובבו והלכו להם בפחי נפש מבלי להבין מה קורה עם המסור באמרם, אולי אנחנו טועים בו ובאמת הוא צדיק נסתר.

להורים בירושלים נולד פעם ילד, שכל פעם שהיה צריך לומר איזה דבר שבקדושה לא רצה בשום אופן לאומרו וגם ללמוד לא רצה, למרות שהיה כבר כבן שש שנים וכבר דיבר יפה, בצר לו החליט שאף שאינו נמנה על עדת החסידים מכל מקום ילך לתנות את צרתו לפני מרן מהר"א מבעלזא זי"ע,