על-פי המסורת היהודית מוטלת חובת המילה על אביו של התינוק, כחלק מכלל חובותיו החינוכיות והמעשיות כלפי בנו. רובנו איננו בקיאים במלאכת המילה, ולכן אנו בוחרים במוהל מקצועי וממנים אותו כשליחנו לקיום המצווה.
לפני הברית יאמר האב למוהל: " הריני ממנה אותך שליח למול את בני"
האורחים מסתכלים, האמא בוכה, האבא מגמגם ומתבלבל בברכה, המוהל עוסק בשלו, והתינוק? מישהו שאל אותו אם הוא מעוניין? לא ממש. הברית בין השם ובין עם ישראל נכרתה דורות רבים לפני לידתו, ותוקפה עתיד לחייב למשך דורות רבים אחריה. קשר מוחלט כזה, ברית דמים, אינו תלוי בהסכמה או בשיקול דעת; הוא חלק מטבע החיים – כמו שנולדים, כמו שמתים, כך נימולים.
כמה חזק הקשר בין האב לבנו בשעה זו. הלא גם הוא, העומד כעת עטוף בטלית ומעוטר בתפילין, נרגש ומלא שמחה, היה מונח לפני כך וכך שנים על ברכי הסנדק. גם הוא בכה, גם אותו לא שאלו, אבל היום הוא יודע לספר לכולנו שהוא מסכים, שהוא רוצה בכל מאודו באותה מילה שמלו בבשרו. אין הוכחה טובה יותר לכך מטקס המילה שהוא עורך היום הזה לבנו.
כמה חזק הקשר בין האב לבנו בשעה זו. הלא גם הוא, העומד כעת עטוף בטלית ומעוטר בתפילין, נרגש ומלא שמחה, היה מונח לפני כך וכך שנים על ברכי הסנדק. גם הוא בכה, גם אותו לא שאלו, אבל היום הוא יודע לספר לכולנו שהוא מסכים, שהוא רוצה בכל מאודו באותה מילה שמלו בבשרו. אין הוכחה טובה יותר לכך מטקס המילה שהוא עורך היום הזה לבנו.
