ברית היא קשר מחייב, קשר נצחי, אבל מעל לכל – קשר של אהבה. אין שום דבר שיכול להניע שני צדדים לכרות ביניהם קשר מוחלט, שיעמוד בכל תנאי וישרוד כל משבר, מלבד אהבה.בדרך כלל מבטאת הברית הכרה בהשלמה העמוקה שמשלימים בני הברית זה את זה, כשכל אחד מהם מקבל מזולתו דבר-מה שהוא יקר עבורו עד כדי כך ששווה להיכנס למענו בקשר הברית.

 "שש אנוכי על אמרתך כמוצא שלל רב", מכריז המוהל קודם שייגש למלאכתו. מדוע דווקא מצווה זו, הכרוכה בכאב ולעתים אף בדאגה, מעוררת בנו שמחה גדולה כל-כך?

שמחה היא מן התחושות הקשות להגדרה, וכמותה גם הקצה הנגדי שלה – העצבות. לא פעם אנו חשים שסתם שורה עלינו הרוח, או להפך – יש לנו 'מצב רוח'.

ימי ההריון הם ימים של חידה. מה בבטנה של האם? זאת איש לא ידע. גם עם כל האמצעים העומדים לרשותנו אין לנו אפשרות לעמוד על סודם של חיי העובר ברחם, מצב קיום שונה כל כך מזה שבו אנו נמצאים. אגדות התלמוד מוסיפות להצית את דמיוננו בתיאורן המופלא והחלומי: נר רוחני מאיר את עיניו של היצור הקטן ומלאך מגונן עליו ומלמד אותו את כל התורה כולה...

כאשר ציווה הקב"ה את אברהם אבינו על המילה, אמר לו: "התהלך לפני והיה תמים" – שלם. בתקופות רבות לעגו לנו הגויים על הנכונות להכניס את הבנים בבריתו של אברהם, כשמשמעותה – לדבריהם – היא הטלת מום לכל דבר. הפסוק הזה מראה את ההפך – רק על-ידי ברית המילה אנו נעשים שלמים, ואילו כל מי שאינו בא בברית זו הוא בהכרח פגום.

דוד מלך ישראל היה בעל נפש עורגת ומשתוקקת, ותמיד היה לבו קשור בגעגועיו לדבקות בה'. מספרים שכשבא מלאך המוות לקחת את נשמתו, לא יכול היה להתקרב אליו מפני דבקותו הבלתי פוסקת בתורה הקדושה. פעם אחת נכנס לבית המרחץ, מקום שבו הכל עומדים ערומים ואי אפשר לעסוק לא בתורה ולא במצוות, ונפלה רוחו בשל הבטלה שנכפתה עליו. כיוון שנזכר במילה שבבשרו – נתיישבה דעתו.

הזוהר הקדוש מכנה את איבר ההולדה "סיומא דגופא", כלומר: סיום הגוף, המקום הנמוך ביותר שבו מקנן היצר החזק ביותר. בתרבויות שונות נפוץ דימויו של היצר הזה לנחש, המגיח ממקומות בלתי צפויים וממית בנשיכתו, אולם כל תרבות מתמודדת עמו בצורה שונה. הנצרות, 'אם' החשיבה המערבית, משתדלת לדחוק אותו אל מרתפי הנפש העמוקים ביותר, בתקווה שלא תהיה לו תקומה מתוכם; תרבות המזרח מבקשת להשתיקו באמצעים רוחניים וגשמיים שונים ומשונים; אולם היהדות אינה נוקטת לא כך ואף לא כך.

  בכל מעשה של מצווה ניתן להבחין בשני ממדים: נגלה ונסתר. הממד הנגלה במעשה הברית הוא הסרת הערלה החיצונית המכסה את איבר הרבייה הזכרי; אולם בממד הנסתר אנו מזהים את הערלה הגשמית כרמז לנטייתו של אדם להיות שקוע בעצמו וממילא אטום לזולתו וחסר רגישות לסביבתו. מתוך כך אנו מבינים כי ברית המילה מגלמת את יציאתנו מעצמנו על מנת להעניק משלנו לאחרים.