מדוע נקבעה ברית המילה ביום השמיני ללידת התינוק?
בתורת הסוד אנו מוצאים שתי שיטות בהבנת משמעותו של המספר שמונה.
שיטה אחת מתבוננת בעולמנו ומוצאת אותו בנוי כמעין קובייה ולה שישה צדדים: מעלה, מטה וארבע רוחות השמים.
ששת הצדדים הללו תוחמים את גבולות עולם הטבע, שנברא בשישה ימים, וקיומם תלוי ועומד בנקודת התוך שבפנים – היא יום השבת, מקור נביעת הקודש המחיה את העולמות ומקיים אותם מאז בריאתם. אם כל קצוות המציאות הם שישה ימים ותוכה הוא יום השבת, היכן יהיה היום השמיני? – בחוץ, מעל הטבע, מעבר לגבולות הקובייה. לאור השיטה הזו נבין את משמעות ברית המילה כקשר ברית אלוקי שלמעלה מן ההבנה, פלא שהוא מעבר לכל מה שיכול אדם להגיע אליו בתוך מסגרות העולם הטבעי.
שיטה שונה, ואולי אף הפוכה, רואה דווקא את שבעת ימי הבריאה כמעשה אלוקים. האמת ניתנת להיאמר שסודות מעשה בראשית אינם נהירים לנו. תאוריות רבות אודות התהוות היקום קמו ונפלו, ואין אף מדען שיוכל לומר בביטחון שעמד על סודו. לאחר בריאת העולם, כשהסתיימה השבת הראשונה, החל היום השמיני – ויחד עמו נפתח פרק חדש בחייו של האדם, שניתק מרחם הבריאה ויצא אל העולם על מנת לקיים את שליחותו ולהיות שותף לקב"ה בתיקונו. אם כן, לשיטה זו אפשר להבין את ברית המילה כצעד ראשון בעבודת התיקון שלנו בזה העולם.
בעצם, האם באמת יש הבדל כה גדול בין שתי השיטות? האם העובדה שהקב"ה מייעד לנו, בני תמותה בשר ודם, תפקיד בתיקון עולמו – אינה הפלא הגדול ביותר שאפשר להעלותו על הדעת?
