פרטים

כניסות: 39322

ברכת הגומל!

לאחר הברית תברך האשה היולדת ברכת 'הגומל' בציבור, כהודיה להשם על שעברה את הלידה בשלום.

קודם שתברך תאמר האשה:
"הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו"
"אודה ה' בכל לבב. בסוד ישרים ועדה"

ותברך:
"ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם הגומל לחייבים טובות, שגמלני כל טוב".

והקהל עונים:
"אמן. מי שגמלך כל טוב הוא יגמלך כל טוב, סלה".

חז"ל מלמדים אותנו על הצורך בהודאה. ישנם מצבי חיים רבים שבהם אדם מתבונן לאחור ומעכל את מה שעבר עליו, ומתוך כך פורצת מתוכו תודה גדולה ועמוקה למי שהיה אחראי למהלך העניינים, למי שנשא אותו על כפיו, למי שמשקיף עליו בעין אוהבת מבין חרכי עולמו, נחבא אל הכלים. התודה  מעמיקה לאין ערוך את המתנה שניתנה לנו. היא פורצת את דפוס המחשבה הסתמי העוטף את לבנו בקליפת ה'מקרי' וה'מובן מאליו', ומעניקה לנו הזדמנות פז להודות למי שנתן לנו את כל הטוב. הודאה היא גם תודה, אך גם הכרה באמת – באהבה שאלקים אוהב אותנו, וברצון העמוק להשיב אליו אהבה בחזרה.

לך, אמא יקרה, אומרים הדברים הללו הרבה מאוד. את, שנשאת את בנך ברחמך במשך תשעה חודשים, שעברת אתו ולמענו את צער העיבור ואת חבלי הלידה עצמה; את, שחששת, התרגשת, התפללת, כאבת; את, הניצבת כעת מול הפלא הזה – עטופה מכף רגל ועד ראש במזמור התודה. ההוויה כולה אומרת לך תודה, על שנשאת, האמנת, הצמחת וילדת. זוהי העת לפנות מתוך הלב המלא והנרגש, בשמחה ובהכרת טובה, ולהשיב את התודה הגדולה הזו למי שהכל שלו ונתן לנו בחסדו, מידו המלאה והפתוחה.

פרטים

כניסות: 14268

נוהגים לעשות סעודה חגיגית רבת משתתפים לאחר הברית, והיא סעודת מצווה. נוהג זה מקורו בסעודה שערך אברהם אבינו לבנו: "וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק" (בראשית כ"א 8).

דרכו של הצדיק ר' זושא מאניפולי, אוהבם של ישראל, הייתה שכאשר היו מזמינים אותו לסעודת ברית היה מקדים ומברר היטב מהו תפריט הסעודה – אילו מאכלים ומשקאות יוגשו בה, מהי איכותם, כמותם ועלותם. לא בדיקה שטחית הייתה זו, אלא בירור שירד לפרטי פרטים ממש. רק לאחר מכן היה נעתר לכבד את הסעודה בהשתתפותו. פעם אחת הרהיב אחד מבעלי הברית עוז, ושאל את שביקשו כולם לשאול: רבנו הקדוש, מה לך ולתפריט הסעודה? הרי הכל יודעים שכל אכילתך אינה אלא פיסת לחם, ולמה לך להטריד את מוחך בכל פרטי המאכלים שאין בדעתך ליהנות מהם כלל? ענה לו הצדיק: צדקת בשאלתך, אולם נימוקי עמי. כשאני בא לברית, רואה אני שהשטן עומד ומקטרג על אביו של התינוק הנימול בשל עבירות שבידו, והוא מבקש לחייבו בדין ולהביא עליו כל מיני פורענויות. ובכן, עומד אני לנגדו וטוען בזכותו, וכך אני טוען: ריבונו של עולם, גם אני מודה שאיש פלוני עשה עבירות, וגם השטן מודה שעשה מצוות. אלא בוא וראה מה בין מצוות לעבירות: האם אי פעם זימן מיודענו את כל קרוביו ואוהביו לשמוח עמו בשמחתה של עבירה שעבר מתוך מאכל ומשתה? ודאי שלא. כאשר עבר עבירה ביקש בכל לבו שלא יראהו אדם, ודאי שלא הקרובים אליו, והייתה נפשו חלוקה עליו ולבו נשבר בקרבו. ובמצוות לא כך הוא, אלא אפילו על מצווה של תינוק בין שמונה ימים הזמין אורחים רבים וערך עבורם סעודה מכובדת כיד המלך. הנה, תפריט הסעודה נמצא עמי, וכך כתוב בו: בשר בכך וכך, דגים בכך וכך, יין בכך וכך, ועוד ועוד – הכל באיכות משובחת ובכמות כיד המלך. כשהשטן שומע כל זאת מיד מסתתמות טענותיו והוא פונה והולך לו. אלא דבר אחד למד ממני, כמה גדול כוחה של סעודת מצווה. משום כך הוא משתדל תמיד בכל מאודו להניא את הבריות מן הזכות הגדולה הזו שנזדמנה לידם, וכל האמצעים והתירוצים כשרים לפניו לשם כך...

פרטים

כניסות: 7469

נוהגים לערוך את ברית המילה ברוב עם, שהרי  זהו אירוע כניסתו של הבן לעם ישראל, וה'עם' כולו שמח על ההצטרפות. אם אין הדבר אפשרי יש להשתדל שישתתפו לפחות מניין, כלומר : עשרה גברים מעל גיל בר מצווה, כדי להעיד עדות גדולה על האב, שהכניס את בנו בבריתו של אברהם אבינו, וכדי להודות לה' בפני עשרה על הולדת הבן.
(מניין אינו מעקב את עשיית הברית.)

בזכות תפילה מעומק הלב
ר' אורי מסטרעליסק זצוק"ל סיפר פעם אחת בזה הלשון, כידוע היה אבי ז"ל בעל עגלה ואחר כך חייט עני ודר בכפר, באותו כפר לא היו עשרה יהודים ולא נמצא שם מנין לשום דבר שבקדושה, כשנולדתי והוצרך אבי להכניס אותי בבריתו של אברהם אבינו, היה  אז בעניות שאין לשער, לא היה לו כלום להכין לסעודת הברית וגם לא יכול היה לשכור עשרה אנשים מהעיר הסמוכה שיבואו אל הכפר על ברית כמנהג הכפרים אז, מובן כי היה בצער מאוד על זה ולא ידע לשית עצה בנפשו, כבוא יום הברית הלך על הדרך שבין הכפר להעיר הסמוכה לראות אולי יש עובר אורח שיצטרף למנין, אבל לא ראה שום יהודי, חלפו השעות וכבר היה חצות היום ועוד לא היה מנין עשרה, התחיל אבי לבכות ולבקש מהשם יתברך שיזמין לו יהודים אחדים בכדי שיוכל לקיים את המצוה הגדולה ההיא כדת, עודנו עומד בבקשתו והוא רואה מרחוק עגלה נוסעת ומתקרבת אליו, מיד הכיר כי הנוסעים המה יהודים וגם המה הנוסעים ראוהו כשהוא עומד ובוכה, התקרבו אליו יותר ושאלוהו יהודי מדוע אתה בוכה, השיב להם הנה בן נולד לי והיום עלי להכניסו בבריתו של אברהם אבינו ופה בכפר אין עשרה מבני ישראל וגם אין לי כלום לצרכי סעודה, מיד אמרו לו אל תדאג אנחנו מחותנים נוסעים מחתונה ויש אתנו כל מיני מתיקה וגם יין שרף לרוב, בתוכינו יש גם רב וגם יודע נגן, ובכן ניסע אצלך ונביא את בנך בבריתו של אברהם אבינו, וגם נעשה סעודת ברית כיד המלך, וסיים מרן רבינו הקדוש זי"ע שהסנדק היה אברהם אבינו, הרב היה משה רבינו, היודע נגן היה דוד המלך ע"ה בכבודם  ובעצמם: (אמרי קודש השלם)