פרטים

כניסות: 1641

"ויקח אברהם את ישמעאל בנו ואת כל ילידי ביתו ואת כל מקנת כספו וגו' וימל את בשר ערלתם וגו'" (א). במד"ר: "ד"א 'אם אמאס משפט עבדי' (ב) זה אברהם, 'ויקח אברהם את ישמעאל בנו וגו'', אמר אילולי שעשיתי כן מהיכן היה הקב"ה נגלה עלי, 'וירא אליו ד' באלֹני ממרא והוא ישב' (ג)" (ד). ראוי לבאר מאמר זה, במה תלה אברהם אבינו ע"ה את גילוי שכינה לו בזה הפעם דוקא במילת העבדים וילידי ביתו, ולא בזכות מילת עצמו, ולכאורה יותר קרוב הדבר לתלות מצד מילת עצמו, וכדחז"ל: "מעיקרא כי עביד איניש אדעתא דנפשי' קא עביד" (ה). ונבאר בע"ה במה נשתנה מראה הנבואה הזאת שראה אברהם אבינו ע"ה אחרי המולו, מכל המחזות הנבואיים שכבר הסכין לראות קודם שנימול. וכאשר נבחין החילוק בין המראות, אולי נוכל ג"כ לשער חילוק המדרגות שבהשגתו לפי קוצר דעתנו, בין קודם המילה לאחריה. גם ראוי להעיר מה היתה התכלית במראה הזו בזה האופן דוקא, שיראו המלאכים כמוגשמים, גם יאכלו או עכ"פ יראו כאוכלים לכל מר כדאית ליה(ו).

פרטים

כניסות: 854

נכנס יין יצא סוד (עירובין סה א) , ומאוד אנו צריכים בחיינו, שסודות הנעלמים יצאו ויתגלו. על ידי גלויים של הסודות נכיר את עצמנו, נכיר את מה שחבוי בקרבנו. בשעה שאנחנו נבוא לאותה הבחינה של "לבסומי עד דלא ידע" (מגילה ז ב) נפטר לפחות לשעה מכל אותן הידיעות המטעות אותנו, המוליכות אותנו כשבויים ואין לפדות, כאסירים ואין להתיר, והידיעות המטעות הללו הן מסתירות ממנו את היסוד .
הבלא מפיק הבלא (שבת מא א) , ובסומא מפיק בסומא. מבוסמים אנחנו יותר מדאי מדמיונות חיצוניים, ובשביל כך אין אנו מרגישים את האמיתיות הפנימיות שלנו, את סוד האמת.
סבורים אנחנו, שבחכמתנו ובפקחות הפקחים שבנו באנו עד הלום, להיות לנו על כל פנים יתד וגדר ביהודה (עפ"י עזרא ט ט) , אתחלתא כל שהיא לאתחלתא דאתחלתא לגאולה, ואנו שוכחים, כי לולא יד ד' בעל מלחמות זורע צדקות ומצמיח ישועות (ברכת יוצר) לא היו כל מפעלותינו פועלות מאומה. שוכחים אנו, שהיד הסודית הזאת, זאת היא כל המפעל.
שכורים אנחנו מביסומים שיש בהם כדי הטעיה, ובשביל כך אין אנו שמים אל לבנו את חשבונו של העולם הגדול, של אותו העולם, שאדון-עולם מנהיגו ואנחנו יש לנו עמו ברית כרותה באלה ובשבועה (נחמיה י ל) , ברית מלח-עולם (במדבר יח יט) , השומר [ת] על רוח ישראל ונצחו.
ואותות ישנם בינו ובינינו, והאותות לא יעברו מאתנו, לא יעברו מפנימיותנו, מעצם הוייתנו, אות ברית קודש אשר בבשרנו, אות עולם הוא (עפ"י בראשית יז) , וגם ערלי ישראל נקראים מולים (עי' נדרים לא ב במשנה) , מפני שכוח הברית הרי הוא מונח בעצמיותנו, ובשביל כך לא תועיל כל השתמטות, כל התנכרות, גם אם עד הדיוטה התחתונה ירד היורד במורד, לא יוכל להחליף את עורו, את גופו ואת נפשו. ודאי הרבה יסבול, הרבה תלאות וחרפות נוראות ישא עד אשר ישוב אל אותה המחנה, מחנה ישראל, אשר עמה הוא קשור באמת, עד אשר ישוב אל הברית הכרותה ברוח ובבשר, ושב ורפא לו (ישעיה ו י) .
אות השבת (עפ"י שמות לא יג) הוא גם כן חתום בהאופי העצמי שלנו. לא יחשבו מחלליו אשר ממנו יצאו, שיוכלו לכחד את האות הזה מהם, חתום הוא גם כן במעמקי נשמתם. כל הוייתם הפנימית דורשת מהם את ההתגלות של האות. הנשמה המתעלפת בתוכיותה היא סובלת את מכאוביה, וסוף כל סוף היא תנצח. אחרי סבל מרובה הכל מוכרח לשוב אל מקורו, "ושמרו בני ישראל את השבת" (שמות לא טז) , וכל זמן שאינם שבים אל המקור, נגד עצמם הם נלחמים, את עצמם הם מכים ובוזים.
יהיו לנו ימי הפורים הבאים עלינו לטובה, הימים, אשר ברצון קבלנו עלינו את זאת התורה, אשר מני אז קבלנוה על-ידי "כפיית הר כגיגית" (עי' שבת פח א) . יהיו לנו אלו הימים בכל תפיסתם הכוללת, ימים אשר האמרה של "לך כנוס את כל היהודים" (אסתר ד טז) צריכה להיות מצלצלת באזנינו בצלצלי שמע (עפ"י תהילים קנ ה) לימים שתפרוץ אצלנו ממחבואה היהודי, התודעה הפנימית שלנו, והתודעה הבאה מתוך מצפונה של הנשמה החבויה בכל נפש מישראל בקרבה פנימה, החסינה יותר מכל עזותן של ההעזות היותר חצופות, הבאות מתוך הגאוה הנבובה של הידיעות המטעות שהן מסבבות אותנו. נערטל את עצמנו פעם מכל אלה הידיעות, אשר גם בהיותנו מדברים על דבר ענינינו הכלליים, גם בשעה שאנו אויבים את אויבינו ואנו אוהבים את אוהבינו, גם בשעה שאנו עומדים על ההכרה של איבת העולם אשר לנגדנו מכל ההמנים שבכל הדורות, ובשעה שאנו מתמלאים אהבה לכל המצילים והמגינים שלנו, לכל המרדכיים שבכל הזמנים גם אז יאפילו עלינו הידיעות המטעות את האור הבהיר, גם אז אנחנו חושבים בחובנו על דבר נצחונות פעוטים של כתה כלפי כתה, של מפלגה כלפי מפלגה, גם אז אנו מנוגעים בעקשנות לקחת את הטפל ולזרוק את העיקר, לדבר רק על דבר קנינים פרטיים, מפעלים של זעיר שם וזעיר שם, של צו לצו וקו לקו (עפ"י ישעיה כח י, יג) , ואנו שוכחים את סוד הגבורה והתפארת העליונה המעטרת אותנו, החבויה בתוכיות נשמתנו, התובעת ממנו את עלבונה, והמרעישה את כל יסודי עולם כדי להחיש את גאולתנו השלמה, אשר רק על ידה יראו כל אפסי ארץ ישועת אלקינו (ישעיה נב י) .
נגלה בא את אגרת הפורים הזאת בכל פלאותיה, העומדת ממעל לכל ידיעותיו  הפעוטות, ונכריז על כוחו של ישראל המאוחד, המאחד את כל עם ד' לכל פלגיו, שהוא הסוד של היהדות הנצחית, שעל ידו נתרומם ונתנשא מעל כל המכשולים אשר בדרך תחיתנו הלאומית, "'והיה לד' לשם' (ישעיה נה יג) , זו מקרא מגילה" (מגילה י ב) , ונכנס יין יצא סוד.

(מאמרי הראיה, ח"א, עמ' 351-551/ מאורות הראי"ה לחנוכה ארבע פרשיות ופורים )

פרטים

כניסות: 2112

וירא ד' אל אברם ויאמר אליו אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים. שלמותו ית' הבב"ת אי-אפשר כלל שתתגלה ע"י נבראים שהם בעלי תכלית, וע"כ כדי שיודע, שאין הטבע משלים כל תכלית השגתו ית' לבריותיו, באה לפעמים ההשתנות של הטבע, ומצד זה, עם כל טובו ומלואו, יש בו חסרון של ההשתנות. אמנם אך לזרע אברהם נתנה ההשגה הזאת עצמה להטביעה עמוק בנפש ונצטוו במילה, לשנות את הצורה הטבעית שבגופם ולהורות את אי- שלמותו של הטבע, אשר אמנם חסרונו אינו חסרון באמת, כי הפעולה בעצמה היא שלמה מצד הפועל ית' השלם בתכלית, אלא אדרבא צד החסרון הזה, שהוא מוכרח שיהי' במצב הטבע לעומת רוממות השי"ת, הוא הוא חק שלמותו, שבהשתנותו של הטבע הוא גורם לבנ"א לדעת, שההשגה שמצד הטבע, גם אם היא גדולה ואדירה, אי-אפשר לה כלל שתשלים, לפי רום ערך התכלית, אלא ע"י יקרת הידיעה של אי-אפשרות ההשגה. על כן אמרו חז"ל במדרש (ב"ר פמ"ו) לגבי אל שדי הנאמר במילה: אני הוא שאין העולם ומלואו כדאי לאלהותי. והאדם ג"כ עולם קטן, להשיג מבשרו מחזה אלוה.
"אמר רב יהודה אמר רב בשעה שאמר לו הקב"ה לאברהם אבינו התהלך לפני והיה תמים אחזתו רעדה, אמר שמא יש בי דבר מגונה, כיון שאמר לו ואתנה בריתי ביני ובינך נתקררה דעתו" (נדרים ל"ב:). שלמות השגתו של האדם תחלק לפי הפתחים שפתח הקב"ה, שהם החושים שמצד הגוף, השכל שמצד הנשמה, הנבואה מצד הכח היותר נשגב, נעלם ונפלא, שבגוף האדם בקשורו עם הנשמה, שהוא למעלה מהשגת השכל האנושי. על-כן כשאמר הקב"ה לאאע"ה והי' תמים, יכל לפחד שחסרונו הוא מצד נפשו, שזה לא יתכן כי-אם ע"י פחיתות עצמו, שהחסיר חוקו אשר עשה האלהים את האדם ישר, לשלמות השגתו, ואשר ע"כ גם יראתו אינה זכה כראוי לו. ולעומת החסרון, שהוא נמשך עכ"פ מצד החומר, יש מקום להרעיד כל עצמות חמרו, אבל לעומת מניעת מעלה, שאינה מצד החומר כלל, יש לרומם הדעת, שלא ברעש כי-אם בהוספת עז ואורה ובהירות. וכיון שאמר לו הקב"ה שהוא מצות ברית קודש החתום בבשרנו, שהוא מכח השלמות הנצחי שנמצא ביסוד הגוף בקשורו עם הנשמה, שהוא למעלה משכל האנושי, נתקררה דעתו, שהרי אין זה לענין תקון חטא וחסרון שבו, ואינו בחק שכל האדם כי-אם סוד ד' ובריתו, ובזה זכה לנבואה בשלמות חקו הראוי לו, שהוא מספיק לו כבר שמאליו יתהלך לפניו, התהלך לשון התפעל ממילא. אות ברית קודש. המילה באה לא רק למעט את התאוה המינית, היא באה לעדן את תאות המין, שתהיה ממולאה בעדינות עליוניות הרוח שבאהבה, המתגלה באהבת המין בתכונתה היותר עליונה. הערלה אינה נותנת לאהבה זו להתעדן, והצד הבהמי החמרי שלה גובר על הצד האידיאלי, והשכרון הבשרי מזהם את כל הנטיות הנאורות והיפות, היא אוטמת את נביעתה של תשוקת החיים ממקור הכל, ומטה אותה לצד החלקיות והפרטיות המנותקת ממקור הכל. ואנו נכנסים לברית-קודש שעל-ידו מתגלה הצביון של המשכת החיים לדורות בתכונה הקשורה ליסוד הכל, אשר בהופעת אורו מובלעים כל החלקים בזיו הכללי של הכל ומאירים גם הפרטים בזיו אשר למקור הכללי של הכל. המילה מכינה את האפשרות לתכונת ההתעלות של האהבה המינית כפי מה שהיא מוטבעה בצורתה הרוחנית של רוממות הנפש, עד שאפילו בעת התגבורת הגופנית אינה עוזבת את אורה הרוחני. על כן יהיו נמשכים על ידה ילדי קודש פרי אהבה טהורה.
ובזה, המילה היא באמת אות ברית קודש, ונקראת תמיד על שם ישראל, האידיאליות הרוחנית מונחת בטבע נשמתם הלאומית. ולא תוכל ההסרה את ערלת הבשר לתן את התכונה הלאומית, אשר חסרה בתחלת היצירה, אלא ע"י התבטלות רוחנית גמורה לכללות האומה הישראלית. אבל בכלל אין הערלה קרויה כי-אם לשמם של גויים, ומוליהם הם ערלים, וערלי ישראל הם מולים, שאמנם חסרה היא המילה הפרטית את השלמת היציאה אל הפעל של הקדושה האידיאלית באותו הפרט, אבל התכונה של הכשר המילה של הדורות כולם לא תמחק ע"י זה, והרי הוא באמת מהול, וחתום באות ברית קודש.
וימל אברהם את יצחק בנו בן שמנת ימים כאשר צוה אותו אלהים. בס' שער החצר בסי' קנ"ב הביא בשם ספר טוב הארץ, שמעלת א"י גדולה כמעלת ברית מילה, מד' שמות של א"י: ארץ חיים, ארץ צבי, ארץ ישראל, ארץ הקדושה, ס"ת מילה. והנני מוסיף לע"ד, שר"ת ישראל צבי חיים קדושה הוא יצחק, ראש לנמולים לשמנה, להורות שחשיבות א"י היא כמו מילה במילואה, שחביבה מצוה בשעתה.
תהלים ב' ח' שאל ממני ואתנה גוים נחלתך ואחזתך אפסי ארץ, ר"ת שאל ממני ואתנה שמ"ו בגי' רצון ובגי' צנור. גוים נחלתך ג"ן. וס"ת עואל ממני ואתנה גוים - מיל"ה, וס"ת נחלתך ך', שבזכות מילה, שנתנה לכ' דורות, ור"ת ואחזתך אפסי ארץ גי' ח', שנתנה לשמנה ימים, ובזה היתרון ישלטו בה על ישמעאל, שאין לו זכות של לשמונה, כמבואר בזוהר וארא ד' ל"ב ע"א. ואחוזתך אפסי ארץ ס"ת גי' ק"ך, שממתקין עי"ז ק"ך צירופי אלהים. 

פרטים

כניסות: 1277

 
 אליהו הנביא בעשיה, להעלות אל מרומי הקודש את כל הערכים המעשיים, וזאת היא התכונה המשיחית באמת, ובזה מתאחדים כל העולמים. ותכונת ברית הקודש לישראל, לקדש ידיד מרחם, וצאצאיו חתם באות ברית קדש, להציל ידידות שארנו משחת למען בריתו אשר שם בבשרנו. הרדיקליות האלהית, שלא לפסוח על שנתי הסעיפים, היא תוצאה מהשלמות האופיית, קנאת הקודש, לקשר את כל העולם הירוד, את עולם העשייה כולו, לברית ד'. וזאת היא עבודתן של ישראל, שתהיה מוכרת באחרית הימים, וגם כעת כל האומה כולה היא עובדת את עבודתה, עבודת ממלכת כהנים וגוי קדוש, בהכרה פנימית ובאמונה נאמנה. האחדות הטהורה, דעת עליונה וזקוקה זו, מוכרחת היא לשאת בתוכה את האידיאליות הרדיקלית של כל ההויה. והתקדשתם והייתם קדושים, כי קדוש אני ד' אלהיכם. וזכויותיהם של ישראל שנכתבות תחת עץ החיים על ידי אליהו ומשיח, כוללים את כל המעשים שנעשו על ידי ישראל מראש ועד אחרית. גם ביחיד המגיע לחסידות כתב בחובת הלבבות שסופר המעשים הטובים כותב הכל בכלל הזכיות, קל וחומר לאומה כולה, זה גוי צדיק שומר אמונים, שכל מאויה הפנימי הוא רק הרוממות של קודש העליון, שהוא מתלבש בכל שאיפת חיים ובכל מחשבה, ואפילו בכל פרשת העיבור צרכיהם לפניך, וכל קנין ישראלי, וכל אומץ פרטי וכללי, הכל אור קודש שרוי בו. אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בד', מגן עזרך ואשר חרב גאותך, ויכחשו אויביך לך ואתה על במותימו תדרוך. יבחר לנו את נחלתנו, את גאון יעקב אשר אהב סלה.

פרטים

כניסות: 938

 רואים אנו שורש התורה כולה, לדעותיה, מעשיה, נטיותיה, השקפותיה, וכל תוצאותיה כולה, בדם הישראלי, חתום בבשר קודש אות ברית קודש. ממעין הבשר מתנשא הרוח המלא נגוהות, הנטיה המוגלמת וההרגשה המתעדנת נפגשות, והן עולות עד מרומי ההשכלה. הנטיה הציבורית אשר לאומה, מטביעה את הצביון של החיים הרוחניים, וכל האופי של המשטר התורי, על הכלל כולו, והאדם הכללי, והעולם, והיחש הרוחני המלא רזים שיש לעולם עם האדם בכלל ועם האופי הישראלי בפרט, כולו ארוג ומשוזר בחיי הכמיסה אשר לתורה. מימינו אש דת למו. הטבע הישראלי יעור משנתו, וכגבור מתרונן מיין יראה את הוד גבורתו. וישראל ישוב בארצו אל אלהיו ואל תורתו, בכל חשק צמאון החיים אשר יתגבר וילך אצלו - אשר היה מעוזק בעזקאים רבים מבלי תת מקום התרחבות בכל משך הגולה הארוך - יצא להתפשט ברב חיל, בכח ענקים ובגאון פנימי מבורר יזריח את ארחות החיים על פני כל התנועה הכוללת אשר לתקומת הלאום על אדמתו.

פרטים

כניסות: 1682

 
הטעם העתיק של המילה, המעטת תאות המין, הוא חובק כללים רחבים של המדע. קשר הברית, להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך, של דעת אחדות  ד', הקשור במילה, משולב הוא עמה קשר עצמי.
מבשרו יחזה אדם אלוה. אם יש באדם כח לאחד את כל כחות נפשו וכל נטיותיו למטרה שכלית ומוסרית אחת, כבר רואה הוא את האחדות בעולמו הפנימי, והאחדות של העולם הכללי מתבררת אצלו יותר ויותר. וכשהוא מוצא שכחותיו פרודים הם, כשאינו יכול לצייר שלטון כללי על נטיותיו ותאותיו, אז מחליט הוא, שהעולם הגדול כמוהו מפורד הוא גם הוא, ושאין אחדות במציאות.
התאוה המינית כוללת בעצמותה, ובסעיפי התאות החמריות הדמיוניות והרוחניות הכלולים בה, את החלק היסודי מכל הנטיות כולן. אם היא עומדת באדם במצב כזה, שהרוח האצילי שבו יוכל לעלות גם עליה להקיפה, לאחדה עם כל המון הכחות הגשמיים והרוחניים שבאדם למטרה אחת מוסרית עליונה, אז האחדות מתגלה בעצמותו, וגילוי האחדות האלהית מתחזה בו בבשרו.
השיקוע של רוח האדם בתוך תאות המין עד לכדי צלילה גמורה, עד לכדי אוטם האידיאליות והמוסריות בחוגה, גרמה את תכונת הערלה. והמעמד הפתלוגי הזה הוא נושא עליו בגויה את האימוץ של נטיה זו בצורתה היוצאת מחוג האידיאליות והמסירה המוסרית המגמתית.
מובן הדבר, שההשקפה הפסימית בעולם, שהיא נאותה לירידה מוסרית, היא נותנת כח דוחף להנתקתה של תאות המין מן האידיאליות, שכיון שהמציאות בכללה היא רעה רבה, איך יהיה אידיאל להרבות יצורים אומללים. ולפי זה לכל הנטיה כולה אין שורש באידיאל, רק התפרצות התאוה היא שעושה את דרכה.
לא כן היא השקפת הטוב העולמי, ההשקפה האופטימית, של וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, היא נותנת מקום לאידיאליות להתפשט גם על הנטיה המינית.
ואם ירד טבע הבשר ויצר לב האדם עד כדי התפתחותה של הערלה, הנה יסול לו האדם את דרכו האצילית בתיקון ברית קודש, על ידי המילה, ואז ימצא את כל כחותיו נטויים למטרה כללית אידיאלית קדושה, ומבשרו יחזה אלוה, ויקדש את קדוש ישראל, ד' אחד.

שמונה קבצים, קובץ א, תצז/אורות הקודש, חלק ג, עמ' ש, סעיף לט) 

פרטים

כניסות: 1099

האהבה, עדן החיים, החודרת עד האהבה המינית בפנותה לקראת הויית החיים ושלשלת השלמתם מדור לדור ומתקופה לתקופה, התשוקה האלהית של העלאת נר החיים הולכת היא ומתרכזת בתוך כל האידאלים הנשאים ממלאי החיים. והם נוטעים אלה האחרונים, את כל הפרחים היפים נותני הריח הטוב, אשר בכל פרדסי האהבה המינית המעוטרת בחיי תום ואושר, שהנטיה האינדיבידואלית השפלה הכניסה פה את שמריה, באש זרה ושורפת, שהוציאה את חרפת הערלה, בתכונתה הפסיכית והפתולוגית.

שאיפת ההשתלמות המעשית והרוחנית, להכשיר את הבשר והרוח אל אור האהבה הממלאה עז ואורה את כל גדות החיים, על ידי ניצוצה הפנימי של תשוקת יצירת החיים והזרחת אורם בתכונתם היותר אידאלית, אוצר אור זה בכל זהרו ואורו, בכל מילואו וטובו, גנוז הוא לעד בחותם אות ברית קודש של מצות מילה.

(הראי"ה קוק, טללי אורות, ז')