וירא ד' אל אברם ויאמר אליו אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים. שלמותו ית' הבב"ת אי-אפשר כלל שתתגלה ע"י נבראים שהם בעלי תכלית, וע"כ כדי שיודע, שאין הטבע משלים כל תכלית השגתו ית' לבריותיו, באה לפעמים ההשתנות של הטבע, ומצד זה, עם כל טובו ומלואו, יש בו חסרון של ההשתנות. אמנם אך לזרע אברהם נתנה ההשגה הזאת עצמה להטביעה עמוק בנפש ונצטוו במילה, לשנות את הצורה הטבעית שבגופם ולהורות את אי- שלמותו של הטבע, אשר אמנם חסרונו אינו חסרון באמת, כי הפעולה בעצמה היא שלמה מצד הפועל ית' השלם בתכלית, אלא אדרבא צד החסרון הזה, שהוא מוכרח שיהי' במצב הטבע לעומת רוממות השי"ת, הוא הוא חק שלמותו, שבהשתנותו של הטבע הוא גורם לבנ"א לדעת, שההשגה שמצד הטבע, גם אם היא גדולה ואדירה, אי-אפשר לה כלל שתשלים, לפי רום ערך התכלית, אלא ע"י יקרת הידיעה של אי-אפשרות ההשגה. על כן אמרו חז"ל במדרש (ב"ר פמ"ו) לגבי אל שדי הנאמר במילה: אני הוא שאין העולם ומלואו כדאי לאלהותי. והאדם ג"כ עולם קטן, להשיג מבשרו מחזה אלוה.
"אמר רב יהודה אמר רב בשעה שאמר לו הקב"ה לאברהם אבינו התהלך לפני והיה תמים אחזתו רעדה, אמר שמא יש בי דבר מגונה, כיון שאמר לו ואתנה בריתי ביני ובינך נתקררה דעתו" (נדרים ל"ב:). שלמות השגתו של האדם תחלק לפי הפתחים שפתח הקב"ה, שהם החושים שמצד הגוף, השכל שמצד הנשמה, הנבואה מצד הכח היותר נשגב, נעלם ונפלא, שבגוף האדם בקשורו עם הנשמה, שהוא למעלה מהשגת השכל האנושי. על-כן כשאמר הקב"ה לאאע"ה והי' תמים, יכל לפחד שחסרונו הוא מצד נפשו, שזה לא יתכן כי-אם ע"י פחיתות עצמו, שהחסיר חוקו אשר עשה האלהים את האדם ישר, לשלמות השגתו, ואשר ע"כ גם יראתו אינה זכה כראוי לו. ולעומת החסרון, שהוא נמשך עכ"פ מצד החומר, יש מקום להרעיד כל עצמות חמרו, אבל לעומת מניעת מעלה, שאינה מצד החומר כלל, יש לרומם הדעת, שלא ברעש כי-אם בהוספת עז ואורה ובהירות. וכיון שאמר לו הקב"ה שהוא מצות ברית קודש החתום בבשרנו, שהוא מכח השלמות הנצחי שנמצא ביסוד הגוף בקשורו עם הנשמה, שהוא למעלה משכל האנושי, נתקררה דעתו, שהרי אין זה לענין תקון חטא וחסרון שבו, ואינו בחק שכל האדם כי-אם סוד ד' ובריתו, ובזה זכה לנבואה בשלמות חקו הראוי לו, שהוא מספיק לו כבר שמאליו יתהלך לפניו, התהלך לשון התפעל ממילא. אות ברית קודש. המילה באה לא רק למעט את התאוה המינית, היא באה לעדן את תאות המין, שתהיה ממולאה בעדינות עליוניות הרוח שבאהבה, המתגלה באהבת המין בתכונתה היותר עליונה. הערלה אינה נותנת לאהבה זו להתעדן, והצד הבהמי החמרי שלה גובר על הצד האידיאלי, והשכרון הבשרי מזהם את כל הנטיות הנאורות והיפות, היא אוטמת את נביעתה של תשוקת החיים ממקור הכל, ומטה אותה לצד החלקיות והפרטיות המנותקת ממקור הכל. ואנו נכנסים לברית-קודש שעל-ידו מתגלה הצביון של המשכת החיים לדורות בתכונה הקשורה ליסוד הכל, אשר בהופעת אורו מובלעים כל החלקים בזיו הכללי של הכל ומאירים גם הפרטים בזיו אשר למקור הכללי של הכל. המילה מכינה את האפשרות לתכונת ההתעלות של האהבה המינית כפי מה שהיא מוטבעה בצורתה הרוחנית של רוממות הנפש, עד שאפילו בעת התגבורת הגופנית אינה עוזבת את אורה הרוחני. על כן יהיו נמשכים על ידה ילדי קודש פרי אהבה טהורה.
ובזה, המילה היא באמת אות ברית קודש, ונקראת תמיד על שם ישראל, האידיאליות הרוחנית מונחת בטבע נשמתם הלאומית. ולא תוכל ההסרה את ערלת הבשר לתן את התכונה הלאומית, אשר חסרה בתחלת היצירה, אלא ע"י התבטלות רוחנית גמורה לכללות האומה הישראלית. אבל בכלל אין הערלה קרויה כי-אם לשמם של גויים, ומוליהם הם ערלים, וערלי ישראל הם מולים, שאמנם חסרה היא המילה הפרטית את השלמת היציאה אל הפעל של הקדושה האידיאלית באותו הפרט, אבל התכונה של הכשר המילה של הדורות כולם לא תמחק ע"י זה, והרי הוא באמת מהול, וחתום באות ברית קודש.
וימל אברהם את יצחק בנו בן שמנת ימים כאשר צוה אותו אלהים. בס' שער החצר בסי' קנ"ב הביא בשם ספר טוב הארץ, שמעלת א"י גדולה כמעלת ברית מילה, מד' שמות של א"י: ארץ חיים, ארץ צבי, ארץ ישראל, ארץ הקדושה, ס"ת מילה. והנני מוסיף לע"ד, שר"ת ישראל צבי חיים קדושה הוא יצחק, ראש לנמולים לשמנה, להורות שחשיבות א"י היא כמו מילה במילואה, שחביבה מצוה בשעתה.
תהלים ב' ח' שאל ממני ואתנה גוים נחלתך ואחזתך אפסי ארץ, ר"ת שאל ממני ואתנה שמ"ו בגי' רצון ובגי' צנור. גוים נחלתך ג"ן. וס"ת עואל ממני ואתנה גוים - מיל"ה, וס"ת נחלתך ך', שבזכות מילה, שנתנה לכ' דורות, ור"ת ואחזתך אפסי ארץ גי' ח', שנתנה לשמנה ימים, ובזה היתרון ישלטו בה על ישמעאל, שאין לו זכות של לשמונה, כמבואר בזוהר וארא ד' ל"ב ע"א. ואחוזתך אפסי ארץ ס"ת גי' ק"ך, שממתקין עי"ז ק"ך צירופי אלהים.
