הרה"ק ר' פנחס מקארעץ זצ"ל התאכסן פעם אצל בעל בית אחד, וראה שיש לו בן גדול שאינו נימול, ושאלו לבעל הבית מדוע לא מלתה אותו, והשיב מפני שמתו אחיו מחמת מילה, כי אחרי המילה לא יכלו לעצור הדם ר"ל, והרע הדבר מאוד בעיני הרה"ק הנ"ל ואמר לו שהוא בעצמו ימול אותו, ובעזהשי"ת לא יזוב הדם ושאלו הבעה"ב אם מבטיחו זאת בטח, ענה הרה"ק הן, ונתרצה הבעה"ב, והכין סעודה ולקח את בנו על חיקו, והרה"ק מל אותו כראוי, אל הדם היה שותת ולא יכלו לעצור אותו ר"ל, ונתבהל הרה"ק מאוד ולא ידע לשית עצות בנפשו, ומרוב צערו יצא החוצה, לראות אם ימצא איש להגיד לו את אשר קרהו, כמאמר הכתוב "דאגה בלב איש", וראה שהרה"ק ר"ר זושיא זצ"ל בא, וירץ לקראתו ויספר לו המארע, ותיכף מיד חזרו שניהם לבית הבעל הבית ויצו הרבי ר' זושיא לערוך מיד השולחן ולאכול הסעודה וכן עשו, ובאמצע הסעודה נעצר הדם, ושאל הר"פ את הרה"ק ר' זושיא מהיכן ידע זאת, השיבו מהתוה"ק (שמות כ"א י"א) "ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו" היינו אם רואים מדת הדין ח"ו, ויאכלו וישתו, ועל ידי זה נמתקים הדינין, וסימנך "סעדני" מלשון סעודה, "ואושע": (אמרי יוסף בהקדמה)
