חסיד אחד שחותנו היה מתנגד גדול, כיבד את הבעש"ט הקדוש בסנדקאות, והבעש"ט ניאות לקבל את ההזמנה.
ביום הברית בבוקר, התמהמה הבעש"ט קצת מלבוא, כאשר ראה חותנו של בעל הברית שהבעש"ט נשתהה מלבוא והזמן מתאחר, לקח את נכדו הילד ומל אותו, כעבור זמן והנה הבעש"ט הגיע להברית, אזי רץ אליו אבי הילד בבכיות,וסיפר לו הדברים כהוויתן שחותנו הלך ומל את הילד, אולם הבעש"ט לא שת לבו לזה, ואמר שבמקום זה ישאר על סעודת הברית, משך כל עת הסעודה היה הבעש"ט מאוד בשמחה יותר מהרגיל, אחר הסעודה שאלו אותו תלמידיו, אמאי היה כל כך בשמחה בעת הסעודה הרי לא היה סנדק, ענה להם הבעש"ט הקדוש, כל מצוה שאדם עושה צריך לקיימה בשמחה רבה ולשם ה' בלי שום מחשבת פסול, פניות של גאוה וכדומה, אולם בשעת קיום המצוה יכול האדם להגיע מעצם קיום המצוה לפניות של כבוד וכדומה, כגון כאשר מכבדים את האדם בסנדקאות יכול להגיע למחשבת גאוה על הכבוד שכיבדו אותו בסנדקאות, ורק בעת הכנה להמצוה לא שייך כמעט פניות של כבוד וכדומה כי הרי זה במחשבה, והנה כתוב "חשב לעשות מצוה ונאנס מעלה עליו כאילו עשאה" וא"כ בנידון דידן שכיבדו אותי בסנדקאות, הרי עשיתי את ההכנה להמצוה אבל בפועל לא קיימתי את המצוה ונשארה המצוה רק במחשבה אשר הוא בלי שום פניות, ולכן שמחתי מאוד שהוי כאילו קייתי מצוה אחת בלי שום פניות ומחשבת פסול חלילה: (האדמו"ר מבעלזא שליט"א בליל וואך נאכט, ואמר שאינו יודע אם הסיפור היה אצל הבעש"ט או צדיק אחר, וראיתי מביאים זאת בשם ר' מרדכי מלעכוויטש זצ"ל)
