א

נוסף על יסוד החסד, האמור להתגלות מתוך החיות שבזרע האיש, יש פן נוסף של ברכת הבורא המתגלה בו, והוא בחינת ״ההתחדשות״. מהרגע שתאי הזרע מתחילים להיווצר בגופו של המתבגר הם נוצרים בכמויות כמעט אינסופיות, הן מבחינת כמותם והן מבחינת זמן היווצרותם. עם כל זה שתאי זרע ימותו, כל הזמן ייווצרו תאים חיוניים חדשים, וכך יהיה לאורך שנים רבות, עד זקנה ושיבה.

ברכת פריון זו שבאדם היא גילוי של כוח ההתחדשות של הבורא עצמו בהתהוות התמידית של הבריאה. בחינת ההתחדשות שביסוד אישיותו של האיש כשיקוף גילוי הברכה הא־להית עולה מהשימוש המיוחד שעושה התורה באחד השמות המיוחדים של הבורא, החושף פן מסוים של הנהגתו בעולם.

סמוך להתגלות ה׳ למשה בסנה נאמר (שמות ו, ב–ג): ״וַיְדַבֵּר אֱ־לֹהִים אֶל־מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אֲנִי ה׳. וָאֵרָא אֶל־אַבְרָהָם, אֶל־יִצְחָק וְאֶל־יַעֲקֹב בְּאֵ־ל שַׁ־דָּי, וּשְׁמִי ה׳ לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם״. אין זה בא לומר שהאבות לא הכירו את השם המיוחד, י־ה־ו־ה, שהרי שם זה מופיע לכל אורך ספר בראשית, לעתים אף בדברי האבות עצמם. פסוק זה בא לומר שנבואת האבות הגיעה אליהם דרך בחינת ההנהגה הא־להית הנכלל בשם ״א־ל ש־די״, ולא דרך פן ההנהגה הגבוה יותר, הנכלל בשם המיוחד.

הקדוש־ברוך־הוא ביקש שעם ישראל יכיר אותו דרך הופעתו והנהגתו בעולם המשתקפת בשם י־ה־ו־ה. גילוי השם המיוחד הזה קשור לגאולת מצרים ולמתן תורה. אך מה פשר השם ״א־ל ש־די״? איך מכשיר הגילוי של הבורא בפן זה לאורך ספר בראשית את הדרך לגאולת מצרים ומתן תורה? בכל פעם ששם זה מופיע בספר בראשית, למעט יוצא מהכלל אחד,[1] הנהגת הבורא הנחשפת בפנינו באופן חד־משמעי היא ברכת הפריון. כלומר, הבסיס לגילוי השם המיוחד, וההכשרה שאפשרה אותו, הם אופן הגילוי ודרך ההתקשרות של הבורא אל האבות, הכרוכים בהופעת הברכה הא־להית בפריון האדם.

הנה כל המקומות בספר בראשית שבהם מופיע השם ״א־ל ש־די״:

וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא ה׳ אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אֲנִי אֵ־ל שַׁ־דַּי, הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים. וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד (בראשית יז, א–ב).

וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ וַיְצַוֵּהוּ וַיֹּאמֶר לוֹ: לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן. קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ וְקַח לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ. וְאֵ־ל שַׁ־דַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים (שם כח, א–ג).

וַיֵּרָא אֱ־לֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ. וַיֹּאמֶר לוֹ אֱ־לֹהִים: שִׁמְךָ יַעֲקֹב. לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב, כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ. וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר לוֹ אֱ־לֹהִים: אֲנִי אֵ־ל שַׁ־דַּי, פְּרֵה וּרְבֵה, גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ (שם לה, ט–יא).

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף: אֵ־ל שַׁ־דַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי. וַיֹּאמֶר אֵלַי: הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים, וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם (שם מג, ג–ד).

מֵאֵ־ל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרֲכֶךָּ, בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל, בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת, בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם (שם מט, כה – בברכת יעקב ליוסף, בתוך ברכות יעקב לבניו לפני מותו).[2]

ב

הפסוקים העיקריים שבהם נסתייע כדי להבין את תוכנו של גילוי הבורא בחיותה של מערכת הפריון של האדם הם הפסוק הראשון והפסוק האחרון בבראשית שבהם מופיע השם ״א־ל ש־די״.

נתחיל מהסוף: בברכת יעקב לבניו לפני מותו הוא מאריך במיוחד בברכותיהם של יהודה ויוסף. למעשה יעקב מעביר ליוסף את ברכת א־ל ש־די שקיבל גם מאביו יצחק וגם ישירות מה׳. בניסוח הברכה חושף יעקב טפח מתוכן הגילוי המיוחד של הבורא הכלול בשם א־ל ש־די: ״מֵאֵ־ל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ וְאֵת שַׁ־דַּי וִיבָרֲכֶךָּ, בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל, בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת, בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם״. הופעת השם א־ל ש־די בסמיכות למילה ״שדיים״, המתייחסת לאיבר שבגוף האישה, והקשר המובהק הנוצר בכך למערכת הפריון, מעוררים עניין רב. איזה קשר יכול להיות בין שם המשקף פן מסוים של התגלות הבורא בעולם לבין איבר בגוף האישה?

בספר ״בית יעקב״[3] מובא הסבר מעניין ביותר לזיקה מפתיעה זו:

זה השם מורה על גודל הצמצום, כמו שכתוב במסכת חגיגה (דף יב), ‘אני א־ל ש־די׳, אני הוא שאמר לעולם די…[4] כדי שהמקבל [ברכה או שפע חיים] יקבל כפי כוחו ולא יתבטל [ייכחד או ייעלם] מפני שפע האור. וכמו שיש שדיים של האישה מן הטובת עין [ברכת ״עין טובה״ שביסוד שפע החיים, היכולת לראות טוב בכול ולרצות טוב בכול] להשפיע לתינוק, שמזה נולדים השדיים המצמצמין את החלב שילך דרך נקבים דקים. אף שהשדיים מלאים חלב, אין מוציאין רק [=אלא] טיפין טיפין, כדי שהתינוק יוכל לקבל שלא ייחנק. כמו כן השם ש־די… מצמצם השפע שלא תתפשט ביותר, באופן שיוכל האדם לקבל.[5] כי שם ש־די מורה על שהשפע תצטמצם, כמו התינוק שיונק דרך השדיים. שברא השם יתברך שיירד מזון לתינוק דרך נקבים דקים מאוד כפי בית הבליעה של התינוק, כמו שכתוב בספר הזוהר (שמות, פקודי, רנג), ונקרא א־ל ש־די היות ויוצא הכול מאותם השדיים וכו׳.

גם רש״י מקשר את השם ״א־ל ש־די״ לגילוי ברכת הבורא במערכת הפריון, אך באופן שונה. לדעתו המילה ״שדיים״ בברכת יעקב ליוסף איננה מתייחסת לשדיים של אישה אלא דווקא לגבר. בעקבות התרגום הארמי של אונקלוס מפרש רש״י שם את המילה הזו באופן הקרוב לשימושה בארמית:

‘ברכת שדיים ורחם׳ – ברכתא דאבא ואימא. כלומר: יתברכו המולידים והיולדות. שיהיו הזכרים מזריעין טיפה הראויה להריון, והנקבות לא ישכלו את [ה]רחם שלהן להפיל עוברין. ‘שדיים: כמו (שמות יט, יג) ‘ירה יירה׳… שדיים כאן על שם שהזרע יורה כחץ.[6]

ג

הזיקה הברורה של השם ״א־ל ש־די״ לצד הגברי של מערכת הפריון – באופן הדומה לשדיים של האישה – מודגש מאוד בהופעה הראשונה של השם בספר בראשית. בברכת ה׳ לאברהם שירבה אותו ״במאוד מאוד״ (יז, ב) מתגלה ה׳ לאברהם בגוף ראשון, ״אני א־ל ש־די״, בדומה להתגלותו למשה בסנה. כאן מצטווה אברהם במצוות ברית מילה – דהיינו, לקבוע את אות הברית בין ה׳ לבינו בגופו ממש. במילים אחרות: האות המיוחד של כריתת הברית תהיה צורה מסוימת של אותו המקום בגוף ה״יורה כחץ״, אשר על פי פירוש רש״י בברכת יעקב הוא זה הנקרא ״שדיים״.

מהו תוכנה של אותה ״אות״ הנחקקת בגופו של האיש היהודי? על כך נכתב רבות לאורך הדורות. אין כאן המקום להתייחס למשמעויות הרבות שיוחסו למצווה מיוחדת זו, אלא רק להבליט הפן במצווה שיעמיק את הבנתנו בגילוי הבורא דרך ברכת החיות שבגבר.

ביסוד פעולת המילה קיים פרדוקס חריף ביותר. המילים הראשונות המופיעות בדיבור הזה של ה׳ לאברהם כבסיס למצוות מילה הן ״התהלך לפני והיה תמים״ – התנהל לפני בשלמות. אך מה משמעות העובדה שתביעת השלמות מהאיש היהודי תתהווה דווקא מהטלת מום, לכאורה, באיבר המין שלו? מדוע דווקא פעולה זו היא המקרבת את האדם לאֱ־לֹהִים, בעוד שאצל הבהמה אותו מום עצמו פוסל אותה לקורבן?[7] על אף שה״בית יעקב״ ראה את עיקר זיקת הגילוי של הבורא למערכת הפריון של האדם בשדיים של האישה, הרי בהמשך דבריו הוא מקשר בין השם א־ל ש־די לבין מצוות מילה, וזה לשונו:

וזהו מצוות מילה – שבמקום הזה יש זרם חשק ותאווה חזקה ועל כן אינם יכולים להמליך בזה המקום את השם יתברך שייראה החיבור לשם יתברך במקום הזה… הגם שיש גם בזה [בזרם החשק והתאווה] גם כן רצונו יתברך… ואכן [גם] בזה עצמו נתגדל כבודו. על כל פנים האדם אינו רשאי לעשות שום דבר בלי שייראה בצורה מפורשת [דגש שלי – ד״ב] רצונו יתברך… ועל ידי זה שמשליך את המותרות [המיותר, דהיינו: העורלה], ולא יישאר [אלא] רק מה שיובן בו החיבור שלו להשם יתברך, אז נראה במפורש ההתקשרות שיש לכל דבר להשם יתברך. ובגלל זה נקראת מצוות המילה ״ברית״, שהרי ברית הוא התקשרות.

כל גבר יהודי מצֻווה מראשית קיומו להיות חקוק בחסר, חסר שהוא ברכה א־להית הדומה דמיון ממשי לאופן הופעתה של הברכה הא־להית בבריאה כולה. הברכה הזו מופיעה כמו החלב בשדיה של אישה: כזרימה חזקה של חיות, העלולה להתפשט בעולם ללא גבול, אך מתגלה באופן שהכלי יוכל להכיל אותה. עם זאת יש שוני מכריע בין זרימת החיים החזקה שבשורש יצריות הגבר לבין הופעת ברכת החיים בשדי האישה. אצל האישה מופיעה ברכת אֱ־לֹהִים בשדיים כמעט ללא כל יסוד של רצון ודעת. מבחינה זאת האישה עצמה, בעצם קיומה, היא הופעה של כבוד ה׳, של הברכה הא־להית. ברית המילה, לעומת זאת, קובעת שהגבר יהווה כלי לגילוי כבוד ה׳ וברכתו רק כמצווה. כלומר, הגבר חייב לגייס את כוחות הרצון והדעת שלו כדי להפוך את יצריותו, את אותה זרימה חזקה של חיוּת המופיעה אצלו בצורה של חשק ותאווה, לשורש התהוותו הרוחנית.

ד

איך יתגלה כבודו של בורא העולם ״בצורה מפורשת״ דרך ״זרם חשק ותאווה חזקה״? או, במילים אחרות: איך מתלבש הדחף היצרי הפועם שביסוד אישיותו של הגבר, הדחף להתפשט ללא גבול, במלבוש של גילוי כבוד ה׳ דרך ברכת החיות שבגופו? כאן גלום סוד אמיתי: קיום מצוות ברית המילה בגופו של התינוק היהודי בגיל שמונה ימים בא לומר, ששורש היצירתיות התמידית השוכנת בגופו של הגבר יכול להופיע בנפשו כשורש התחדשותו התמידית. ואולם התמורה המופלאה הזו יכולה להתרחש רק בתנאי שהאיש יעבוד עבודה אישית רצופה לאורך שנים, בכפוף לשלבים שציינו בפרקים הקודמים: אתכפיא – שליטה, ואתהפכא – המתקה המביאה לידי נתינה. בעקבות זאת תוכל לבוא ברכת ההתחדשות הפנימית: ברצון, בדעת וביכולת ההתכוונות בחיים.

מציאות זו של הליכה תמידית מדרגה לדרגה מתגלה אצל אברהם מייד אחרי שהוא מקיים את מצוות ברית מילה בעצמו ובבני ביתו, שאז מופיעים בביתו שלושת המלאכים. הופעת המלאכים בדיוק בשלב זה בחייו של אברהם באה לגלות שמצווה זו קשורה ליכולתו של האיש לעלות תמיד מדרגה לדרגה בהתחדשות פנימית. בשורת לידתו של יצחק, בן לשרה, קובעת שרק בן שנולד מזרע שבא מאיבר נימול יוכל לרשת את ברכת אברהם. בבשורה על הפיכת סדום נאמר במפורש שהגיעה העת של ״הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה״ (בראשית יח, יז). ומייד לאחר הקביעה הא־להית המדהימה שיש לשתף בשר ודם בחשבונו של עולם, מגלה התורה לראשונה את שורש בחירתו של אברהם. אברהם מנהיג את עולמו הקטן באותן המידות שבהן מנהיג ה׳ את עולמו; משום כך יש לגלות לאברהם את דרכי הנהגת הבורא ולשתף אותו בדיון על מהותה.

הכוח המניע להתחדשות הזו בחיי אברהם היא מצוות ברית המילה, שהיא גם המצווה אשר בה הוא מתחיל בפועל להיות ״אב המון גויים״. העוצמות הראשוניות והדחפים העמוקים שכל גבר חש ביסוד נפשו ובשורש רצונותיו, מה שה״בית יעקב״ מכנה בשם ״זרם חשק ותאווה חזקה״, יכולים אפוא להיות גם כוח דינמי שורשי בנפש לבניין הרוח.

ברית המילה חקוקה בגוף האיש היהודי במקום שבו מצוי כוח ההולדה שלו, המקום שממנו הוא מרבה חיים. אות זה הוא סימן להתקשרות המיוחדת של בורא העולם עם אותה משפחה מיוחדת, בני יצחק, שקיבלו על עצמם את ברכת ״א־ל ש־די״ כתביעה מחייבת לגילוי כבודו וברכתו, והוא גילוי אפשרות ההתחדשות התמידית בתוך עולם החומר.

סוד ההתחדשות אשר התגלה לאברהם הוא ששליטה (‘אתכפיא׳) ביסוד היצריות מביאה לצמיחה, ושנתינה וחסד (‘אתהפכא׳) היונקים מחיותה מביאים לעלייה מדרגה לדרגה. מי שלומד במהלך חייו להפוך את עוצמות החיים האינסופיות הזורמות בשורש קיומו הפיזי והנפשי למקור להתחדשות כוחותיו הרוחניים, יביא להוֹלָדַת חיים חדשים בתוכו ובסביבתו.

---------------------

פרק מתוך הספר 'מקדש החיים-זוגיות משפחה וסוד עץ החיים' לרב דוב ברקוביץ. ספרי מגיד, הוצאת קורן 

מופיע בחלק שלישי פרק ט

[1].    כאשר יעקב מבקש מבניו שירדו שוב מצרימה, למרות חששותיהם מהשליט שפגשו שם – שבאמת היה אחיהם יוסף – אומר יעקב: ״וא־ל ש־די יתן לכם רחמים לפני האיש, ושלח לכם את אחיכם אחר [שמעון הכלוא] ואת בנימין, ואני כאשר שכלתי שכלתי״ (בראשית מג, יד). על אף שמפסוק זה אפשר לפרש את השם א־ל ש־די כקשור ליסוד הרחמים – אשר גם הוא קשור לרֶחֶם – ייתכן שהשימוש שעושה יעקב בשם זה קשור גם לתפילתו שביתו יישאר שלם, וכל זרעו ישרוד ויתקיים.

[2].    בכל הפסוקים הללו אנו מוצאים, אמנם, גם את ברכת הנחלת הארץ לאבות; ואולם הברכה הראשונה והעיקרית הבאה לאחר השם ״א־ל ש־די״ היא תמיד ברכת הפריון.

[3].    מאת הרב יעקב בן הרב מרדכי יוסף מאיז׳ביצא (בעל ״מי השילוח״); ההבהרות שבגוף הטקסט הן שלי.

[4].    בקטע שהושמט עומד ה״בית יעקב״ על המשמעות של כל אות בשם ש־די על פי יסודות קבליים.

[5].    משמעו של השם ״א־ל״ קשור ליסוד החסד וזרימת השפע, שלא כמו השם ״אֱ־לֹהִים״. ראה, למשל, בגילוי י״ג מידות הרחמים, ״ויעבר ה׳ על פניו ויקרא־ ה׳, ה׳ א־ל רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד ואמת״ (שמות לד, ו). מכאן עולה שטעמו של השילוב בין ״א־ל״ ל״ש־די״ הוא גילוי הברכה והחיות באופן של שפע המצטמצם.

[6].    המילה ‘שָׁדִי׳ בארמית פירושה לזרוק למרחק, וזהו הבסיס לפירושם של אונקלוס ורש״י שהמילים ״שדיים ורחם״ בברכת יעקב מתייחסות לחיבור המיוחד שבין הזרע של האיש לבין הרחם של האישה, כאשר השם ש־די מתייחס דווקא לחלקו של האיש.

[7].    בספר ויקרא (כב, יט) מגדירה התורה יסוד חשוב בהלכות הקורבנות: ״לרצנכם [=אם תרצו שהקרבן שלכם יתקבל ברצון בידי הבורא], תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים״. פירושה של המילה ״תמים״ בפסוק זה הוא פשוט וברור לחלוטין: ללא כל מום ופגם פיזי. לאחר מכן מפרטת התורה את המומים הפוסלים את הקורבן, והעיקריים שבהם הם המומים באיבר המין של הזכרים המוקרבים. פגיעה באיבר המין היא חסר מהותי בגוף הבהמה וביסוד החיות שבגופה, המתגלם בכוח הפריון שלה.