עת מלחמה בעולם. גדודי חיילים נעו בין הערים והפילו את חיתתם על יושביהן. הם ניצלו את אווירת המלחמה כדי לשדוד רכוש או להתעלל באזרחים. הדרכים היו בחזקת סכנה. שודדים גזלו וחמסו ופעלו באין-מפריע. בעיקר פחדו תושבי הכפרים והעיירות הקטנות, שהיו חסרי מגן. בכפר קטן שליד העיר זליכוב בפולין נולד ילד יהודי. אביו נאלץ לברוח ולהסתתר, מחשש שיגוייס לצבא, והיולדת נשארה לבדה. היא החליטה לעשות הכול כדי שהילד ייכנס בבריתו של אברהם אבינו ביום השמיני ללידתו. בדרך-לא-דרך מצאה עובר אורח שהיה בדרכו לזליכוב, והתחננה לפניו לגשת אל ר' גדליה המוהל, ולבקש ממנו בכל לשון של בקשה לבוא למול את בנה. ר' גדליה, שהיה מתלמידי המגיד ממזריטש, קיבל את הפנייה והעניין נגע לליבו. בני משפחתו הפצירו בו שלא לצאת לדרך בזמן מסוכן כל-כך, אך הוא לא שעה לדבריהם ואמר להם כי שלוחי מצווה אינם ניזוקים. נטל ר' גדליה את תיק כלי המילה ויצא אל הכפר. לא קלה הייתה דרכו. מפעם לפעם נפל ליבו כאשר שמע קולות מתקרבים. כל רחש הקפיץ את חושיו. אך בסופו של דבר הגיע בשלום לבית היולדת. הוא בדק את התינוק ומצאו כשיר לברית. עתה פנה אל האישה ושאלהּ היכן בעלה, או איפה יוכל למצוא עוד יהודי, שיהיה סנדק ויאחז את התינוק בשעת המילה. האישה ענתה כי בעלה ושאר הגברים בכפר ברחו והסתתרו, ואין לה מושג היכן הם. ר' גדליה נקלע למצוקה. מעולם לא ניסה לערוך ברית בלי סנדק, אך אם לא יערוך את הברית עכשיו, תידחה המילה מי יודע עד מתי. הוא בדק אם יוכל להחזיק את התינוק ולמול אותו בעצמו, ולבסוף נואש. הדבר לא היה אפשרי, ולא היה מנוס מלחפש יהודי שיסייע בידו. יצא ר' גדליה אל פרשת הדרכים, עמד והמתין זמן רב בעיניים כלות, אולי יזדמן לפניו יהודי שיוכל לסייע במצווה. פתאום נראה מרחוק יהודי מתקרב. בהתרגשות רבה רץ אליו ר' גדליה וקרא בשמחה: "ר' יהודי, הגעת בדיוק בזמן. אתה תשמש סנדק בבריתו של אברהם אבינו, ואני אוכל למול את הילד". מרוב שמחה כבר פנה ר' גדליה לשוב לבית היולדת. לא היה לו ספק כי היהודי ימהר אחריו בשמחה לקיים את המצווה הגדולה. אולם כשהביט לאחור הבין כי היהודי אינו מתכונן לבוא עמו והוא ממשיך בדרכו. ר' גדליה לא הרפה. סוף-סוף זימן הקב"ה לפניו יהודי, האם יוכל לוותר עליו?! הוא הפעיל את כל כוח השכנוע שלו כדי לרצות את האיש לבוא עמו, עד שלבסוף התרצה. בדרך ניסה לקשור שיחה עם האיש, אך זה כמעט לא ענה דבר. על-פי השרפרף שנשא על גבו הבין ר' גדליה כי סנדלר הוא. בהגיעם לבית היולדת לקח הסנדלר את השרפרף, הניחו על הקרקע והתיישב עליו. ראה ר' גדליה שהאיש אינו משתף פעולה, וגם אינו עונה לשאלותיו, והחליט שלא לשית ליבו לכך. הוא הודה לה' על שזימן לו את האפשרות לקיים בכל-זאת את הברית. חיש-מהר לקח את התינוק בידיו האמונות והניחו על ברכיו של הסנדלר. הסנדלר הביט בו במבט תם, אך אחז את התינוק כראוי, ור' גדליה התכונן לביצוע המילה. בירך ר' גדליה בקול ובהתרגשות את הברכות "ברוך אתה... על המילה... להכניסו בבריתו של אברהם אבינו". האם, העומדת בצד, מחתה דמעות של אושר, על שזכתה לערוך ברית-מילה לבנה בעתה ובזמנה. כעבור זמן קצר כבר היה הילד מהול ורגוע, והמוהל הלבישו והחזירו לעריסתו. ברגע זה הוציא הסנדלר המוזר בקבוק יין מתרמילו ומסרו לר' גדליה. רבי גדליה המופתע התמלא שמחה, שכן בבית לא היה יין והוא כבר חשב לברך בלי כוס. הוא מיהר למלא את הכוס על גדותיה, ובנעימה חגיגית החל בברכת "אשר קידש ידיד מבטן". בעת הברכה היו עיניו עצומות בדבקות, וכשפקח אותן בסיום הברכה, ראה לתדהמתו כי הסנדלר נעלם ואיננו. לא היה לו שום הסבר איך ברגע אחד נעלם הסנדלר עם תרמילו ועם השרפרף שישב עליו. אולי זה היה אליהו הנביא בכבודו ובעצמו, שבא בשעה הנכונה לערוך עמו את ברית המילה, הרהר בליבו. בהתרגשות רבה נפרד מהיולדת ויצא לשוב לזליכוב, וליבו מלא אושר על זכות המצווה ועל הסיכוי שאולי זכה להיעזר בידי אליהו הנביא. גם עכשיו עברה הדרך ללא שום אירוע מיוחד, ובבואו לביתו שמחו בני משפחתו עמו והודו לה' על שחזר בשלום. עברו כמה חודשים, המלחמות פסקו והארץ שקטה. ר' גדליה יצא למזריטש, אל רבו המגיד, להסתופף בצילו ולקבל כוחות מחודשים. הוא המתין ליד חדרו וכשהגיע תורו פתח את הדלת בחרדת-קודש. הוא לא הספיק אלא לצעוד צעד אחד פנימה, והמגיד קרא אליו בחיבה: "ר' גדליה, שמחת כשחשבת כי הסנדלר אשר מלת את התינוק על ברכיו היה אליהו הנביא. שמחתך תגדל שבעתיים כשתדע כי זכית לראות את בעל הברית, הלוא הוא אברהם אבינו בעצמו!".