לפני שנים רבות כיהן בעיר אשר במרוקו, רב קדוש. בין שלל תפקידיו שימש גם כמוהל בקהילה היהודית. הקהילה היהודית בראבאט לא התברכה בעושר גשמי, אולם התברכה בילדים רבים. לא עבר כמעט יום מבלי שחגגו בו ברית-מילה. הרב הקדוש שמח מאוד למלא את תפקידו ולקיים את המצוה הגדולה של הכנסת תינוק בבריתו של אברהם אבינו עליו השלום.
והנה הגיעה תקופה שונה, הרב הבחין שכבר זמן רב שאינו מוזמן לערוך ברית. עברו ימים ושבועות והרב אינו מקבל אף הזמנה, עד אשר חגיגת ברית-מילה הפכה להיות אירוע נדיר ביותר. הרב התפלא מאוד ושלח לקרוא לזקני הקהילה, כדי לברר אצלם את פשר התעלומה.
"זה כבר זמן רב שלא הוזמנתי לערוך ברית", אמר להם הרב. "האם האמהות היהודיות הפסיקו ללדת, או שמא מוהל אחר תפס את מקומי!" שאל.
"זוהי עובדה מעציבה, כבוד הרב, אבל קצב הילודה אצלנו ירד בצורה דרסטית", השיבו הזקנים.
"חייבת להיות לכך סיבה", קבע חוב. "האם יש לכם הסבר כלשהו, מה יכולה להיות הסיבה לדבר?"
"גם אנו מתפלאים ותמהים על-כך, כבוד הרב, אבל הכל, כנראה, התחיל כאשר המלך מינה את ראש-המחוז כאחראי על סחר הדגים במדינה. ראש-העיר הטיל מיסים כבדים על הדגים המובאים למכירה בשוק. מחירם גבוה כל-כך עד שמלבד עשירים, איש אינו יכול לקנות דגים לשבת".
"זה בדיוק מסביר את הענין!" אמר הרב. "אתם יודעים, שמצוה גדולה היא לכבד את השבת בדגים, והדגים הרי התברכו בברכת 'פרו ורבו'. לכן, כאשר היהודים מפסיקים לקנות דגים לשבת, הרי הם מונעים מעצמם את הברכה. האם ניסיתם לדבר עם ראש-המחוז!"
"התחננו לפניו שיוריד את המיסים, אבל הוא לא התייחס לבקשתנו", נאנחו הזקנים.
"אם כך", אמר הרב, "השאירו לי את הטיפול בנידון".
לאחר שהלכו הזקנים, לקח הרב קלף חלק וכתב עליו מספר מילים בנוצה ודיו, גלגל את הקלף וקשר אותו. אחר קרא לאחד מתלמידיו ואמר לו: "קח את הקלף ומחר, השכם בבוקר, מיד לאחר הזריחה, תלך לחוף הים ותשליך אותו למים. לאחר שתעשה זאת, חזור אלי ודווח לי, האם ביצעת את שליחותי במלואה. בדרכך אל חוף הים, אל תדבר עם איש וכך תנהג גם בדרכך חזרה אלי ובנוסף אל תספר לאף אחד על שליחותך".
הבחור הצעיר מילא את שליחותו ולאחר מכן שב אל רבו ודיווח לו על מעשיו. "טוב מאוד" אמר הרב בשביעות רצון.
באותו יום, כאשר יצאו הדייגים בסירותיהם, לא העלו בחכתם אף לא דג אחד. פעם אחר פעם הורידו את הרשתות למים, אולם הם עלו ריקות. מלבד כמה סרטנים ואצות-ים, לא היה דבר. לאחר כמה שעות של ניסיונות חוזרים ונשנים, נואשו הדייגים וחזרו אל החוף כלעומת שבאו. הדייגים לא הבינו מה קורה. למחרת חזר המחזה על עצמו, שוב הורדו הרשתות למים פעם אחר פעם, אך דגים אין! כך קרה גם ביום השלישי. לאור המצב החמור, החליטו הדייגים, כי אין כל תועלת לצאת לדוג, אין דגים, לא חיים ולא מתים.
המלך, שחיבב מאכלי דגים, כעס מאוד, שלא הוגשו על שולחנו דנם טריים. הוא קרא לטבח וביקש ממנו הסבר על-כך.
"אדוני המלך, זה כבר שלושה ימים, שאין בשוק דגים טריים. ישנם רק דגים המיובאים ממרחקים והללו הם דגים מיובשים ומלוחים, שאין זה נאה ומכובד להגישם למלך", הסביר הטבח.
חמת המלך בערה בו ומיד קרא לראש-המחוז.
"מיניתי אותן כאחראי על סחר-הדגים ועכשיו אינני יכול לקבל אף לא פיסת דג על שולחני? האם הדייגים הפסיקו לדוג, או שמא מתו כל הדגים שבים?" תבע המלך לדעת.
רואש-המחוז נרעד בכל גופו ואמר: "אדוני המלך, שאלתי את ראש-הדייגים לפשר הדבר, איימתי עליו, אך כל זה לא עזר. הדייגים יוצאים יום-יום, אולם אינם מעלים ברשתותיהם אף לא דג אחד. כדי להיות בטוח שאכן זה כך, יצאתי עימם לדיג באחד הימים, ואכן בכל פעם שהעלו את הרשתות, הללו היו ריקות!"
"מעולם לא שמעתי על 'מעשה דגים' שכזה", אמר המלך בכעס. "אני נותן לך שלושה ימים כדי להביא לשולחני דג טרי, או רעיון אחר להשיבם. ולא, אזרוק אותך אל הים, כדי שתלך בעצמך לחפש אותם שם..."
ראש המחוז עזב את ארמון המלך מבוהל ומפוחד עד מוות. הוא הפיץ כרוז בו הבטיח שכר גדול למי שיביא מידע אודות פרשת העלמותם של הדגים.
מיד עם השמע הכרוז הגיעו שני דייגים אל ביתו של ראש-המחוז וסיפרו לו, כי בבוקרו של אחד הימים, הם ראו יהודי צעיר זורק משהו לתוך המים, ומאז אותו יום לא נראו שוב דגים בים.
ראש-המחוז רץ מיד אל המלך. "אדוני המלך", אמר בהתרגשות, "יש לי מידע מהימן שיסביר את התעלומה; היהודים עשו כישוף שגרם להיעלמותם של הדגים! אני מציע שהמלך ישלח לקרוא לרב הקהילה ויצווה עליו להסיר מיד את הכישוף, ואם לא יעשה זאת יגורש מהארץ יחד עם כל בני קהילתו".
"זה בדיוק מה שאני עומד לעשות עכשיו", אמר המלך.
כאשר הגיעו שליחי המלך אל בית הרב, כשצו קריאה מאת המלך בידם, נותר הרב שלו ורגוע. לעומתו, זקני הקהילה נראו מודאגים מאוד.
"הבה נבטח בה'", הורה הרב בשלווה.
הרב וזקני הקהילה צעדו לעבר ארמון המלוכה כשהם לבושים בבגדי שבת, וכשהגיעו אל המלך ברכהו בברכת "ברוך שחלק מכבודו למלך בשר ודם" מתוך יראת כבוד.
המלך התרשם מאוד מהכבוד הגדול שחלקו בפניו הרב והזקנים והוא פנה אל הרב בנימה ידידותית ושאלו: "האם נכון הדבר, שעשית כישוף על הדגים והם ברחו מאזורינו?"
"יחי אדוני המלך", החל הרב בדבריו, "אני לוקח על עצמי את האחריות להיעלמותם של הדגים, אבל לא בכישוף עשיתי זאת. כישוף הוא דבר האסור לנו, היהודים, על-פי התורה הקדושה. נכון הוא, שאני ציויתי על הדגים לעזוב את המקום, ויש לכך סיבה טובה ומוצדקת".
"ומהי הסיבה!" שאל המלך.
"אם טוב בעיני המלך, אסביר את הענין", השיב הרב. "אלוקים הטוב, בורא שמים וארץ ואדון העולם כולו, ברא שפע של דברים בעולמו כדי שכל באי העולם יוכלו להנות מהם. הוא ברא את השמש שתאיר לכולנו ולאף אחד אין רשות להסתיר את אורה מאתנו או ליטול עליה מיסים. הוא ברא את האויר, כדי שנוכל לנשום אותו בחופשיות, הוא ברא רוח, גשם, עננים ואין באפשרותו ובכוחו של איש לעצור אותם או לגבות מיסים בעבורם. הוא ברא מים זכים בנהרות ובאגמים וגם אלו מיועדים לכולנו מבלי שנצטרך לשלם עליהם. אמנם, אנו משלמים על המים, אך זה רק עבור השירות, בו מעבירים לנו את המים שבאגם או בנהר לבתינו ואילו על המים עצמם איננו צריכים לשלם. כך גם, ברא הקב"ה את הדגים שבים לכולנו, כאוכל המזין את גופנו. אבל, שוב, איננו משלמים עבור הדגים כי אם על הטרחה של הדייגים, שלפעמים אף מסכנים את חייהם עבורינו, כדי לדוג דגים ולהביאם לשוק....
"אלה הם דברי חכמה ותבונה", אמר המלך בהתפעלות, "המשך, בבקשה.. והרב המשיך:
"מלך מלכי המלכים, אשר חלק מחכמתו לחכמים, ברך גם את אדוני המלך בחכמה רבה ובוודאי שכבודו יבין את עומקם של דברי, אותם אשמיע באזניו, הלוא הם דברי התורה הקדושה.
"הקב"ה הטיל עלי אחריות כבדה, להיות מנהיג לקהילה בארצך. ובנוסף לכך, ניתנה לי הזכות הגדולה לשרת את אנשי קהילתי ולשמש כמוהל, המכניס תינוק חדש בבריתו של אברהם אבינו.
"כעת, לאחר שעברה תקופה ארוכה, שמתי-לב לכך, שלא הוזמנתי לבריתות, כדי למול תינוקות ולהכניסם בבריתו של אברהם אבינו. משניסיתי להבין, מדוע אמהות יהודיות הפסיקו ללדת ילדים, נוכחתי לדעת שישנו קשר הדוק בין לידת הבנים לבין קנית דגים לכבוד שבת."
"זה נשמע מוזר ביותר. מה הקשר בין דגים לתינוקות!" שאל המלך בפליאה.
"כאשר הקב"ה ברא את העולם בששה ימים וקידש את היום השביעי, ברך הבורא שלוש פעמים: בפעם הראשונה ברך ה' את הדגים, שנבואו ביום החמישי, "פרו ורבו ומלאו את הימים"; בפעם השניה הוא ברך את האדם, שנברא ביום השישי, "פרו ורבו ומלאו את הארץ ורדו בדגת הים..."; הפעם השלישית בה ברך ה' היתה כאשר בירך את היום השביעי, "ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו". בשל הברכות הללו, חוב קדוש הוא לכבד את יום השבת, בין היתר, בטעימת דגים בכל ארוחה. על-ידי כך משתלבות ומתקיימות כל שלוש הברכות במלואן. הקב"ה מברך את עמו, שיפרה וירבה בבנים ובבנות, שילמדו את תורתו, ישמרו את השבת ואת כל מצוותיו. אולם כאשר האנשים לא קונים דגים לכבוד שבת, ברכות ה' נעצרות אף הן..."
"אז מדוע הפסיקו היהודים לקנות דגים לכבוד שבת!" שאל המלך.
"כבוד מעלתו, זוהי בדיוק הנקודה. המלך מינה את ראש-המחוז כאחראי על סחר-הדגים, והוא, עצוב לומר, הטיל מס כבד על הדגים הנמכרים בשוק ודבר זה מקשה על רוב היהודים בקנית דגים לכבוד שבת. ניסינו לשכנע את ראש-המחוז, שיוריד את המיסים אך נכשלנו, לכן לא היתה לי ברירה ועשיתי מה שעשיתי. כבר הסברתי קודם, דגים הם בריה טבעית מהבורא, ואין לאיש זכות להטיל על קנייתם מיסים. התשלום שאנו משלמים אינו עבור הדגים עצמם, כי אם עבור השרות והטרחה של הדייגים. לכן, בסמכות התורה, ציויתי על הדגים לעזוב את החופים וללכת למקומות אחרים, שם יעשו את רצון הבורא"...
"אהה, אני מבין", אמר המלך תוך כדי הרהור ואז שאל לפתע: "ואם אני אפטר את ראש-המחוז התאוותן ואוריד את המיסים ממחיר הדגים, התוכל להחזיר את הדגים?"
"עם כל הענווה, אני בוטח בה', שכפי שצייתו לי הדגים כאשר ציויתי עליהם לעזוב כך יצייתו לי, כשאפקוד עליהם לחזור", אמר הרב בבטחה.
למחרת בבוקר עם הזריחה, התאסף קהל רב מתושבי העיר, יהודים וערבים נהרו לחוף לחזות בחזרתם המופלאה של הדגים. הרב וזקני הקהילה עמדו שם והדייגים ישבו בסירותיהם מתוך צפיה דרוכה. כעת חיכו כולם לבואו של המלך. לא עברו דקות ספורות ומרחוק נראתה הכרכרה המלכותית. המלך הגיע. כל האנשים נעמדו לקראתו ביראת כבוד וקראו "יחי המלך!"
כעת ניגש הרב לשפת הים וקרא בקול רם: "דגים, הקשיבו, שמעו לקולי. בסמכות בורא העולם והתורה, בנוכחות המלך והקהל הרב שהתאסף כאן, אני פוקד עליכם, חיזרו מיד ועשו את רצץ הבורא! חיזרו, חיזרו!"
הרב אך סיים את דבריו והים הרגוע החל לפתע לגעוש, תחילה בגלים קלים אולם אט-אט גברו הגלים והתעצמו. אין ספור דגים הגיעו מכל עבר ונפלטו אל החוף ודגים רבים קיפצו במים בהתרגשות גדולה.
מחיאות כפיים סוערות וקריאות הידד נשמעו באויר, כאשר הדייגים יצאו בסירותיהם לדוג את השפע הגדול.
"ברוך ה' אלוקי ישראל, וברוכים אתם, עבדיו הנאמנים", קרא המלך, כשהוא לוחץ את ידי הרב. נתבקש ממך," אמר המלך, "שתזמין אותי לברית-המילה הקרובה שתערוך".
