שלושה הם שניתנו בברית- התורה, ארץ ישראל, ומצוות מילה,
אשר הווייתם כולה קודש, אך לכולם קודמת מציאות של העדר:
עשרים וששה דורות ללא תורה קדמו למתן תורה,
ארץ כנען קודמת לארץ ישראל, ושבעת ימי ערלה קודמים לברית המילה.
מדוע כך ברא ה' את עולמו, שקודם ההעדר להוויה?
נתבונן בעניינה העליון של מצוות המילה,
ומתוכה נבאר, מהי התשובה על מה שאין עליו תשובה.

וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית

על דמו של הבל נאמר "קול דְמֵי אחיך זועקים אלי מן האדמה". דורשים חז"ל למה כתוב "דמי" ולא "דם", שלא רק דמו נשפך אלא אף דם זרעיותיו[א]. קין במעשיו, רצח את הבל והכרית עמו גם את כל הדורות שהיו עתידים לצאת ממנו. מכאן משתמע, כי חייו של האדם אינו רק חייו שלו עצמו, אלא אוצרים בקרבם קיום נצחי, של כל זרעו אחריו. לכן, "כל המאבד נפש אחת, מעלים עליו כאילו איבד עולם מלא. וכל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא"[ב]. באופן זה ניתן להסביר את חומרתו של פגם הברית. על פי דברי הזוהר הקדוש[ג], ואף כפי שנפסק להלכה בשולחן ערוך, הנפילה בפגם הברית היא העבירה החמורה ביותר מכל העבירות[ד]. חטא זה פוגם בכוח החיים הנצחי הגנוז באדם שעוד לא יצא אל הפועל. לכן ניתן לומר, כי חטא זה חמור אף יותר מרצח. הרי אדם שנרצח, הספיק להטביע חותמו על העולם אם במעשיו ואם בזרעו אחריו, והנצחיות של חייו ממשיכה וקיימת בעולם. לעומת זאת, כוחות חיים שהושחתו ולא יצאו אל הפועל, יש להם אבידה נצחית.

הפגיעה בברית, שיש בה פגם נצחי, גורמת ביתר שאת לייאוש גמור, שהרי אין לקלקול זה תקנה. היום אנו עדים לכך שעיקר כל הנפילות ועזיבת חיי תורה ומצוות בדור שלנו הן נפילות שתחילתן בפגם הברית וסופם בייאוש גמור. לאחר שאדם נופל בפגם הברית, על אף שאינו יודע את דברי הזוהר הקדוש בדבר חומרת מעשיו, מרגיש הוא בגלוי בכל אישיותו את גודל הזעזוע, כיצד כל העולם מזדעזע מהפגם הנצחי שבחטאו. מפני שפגם פגם נצחי ובשל חטאיו, מרגיש האדם החוטא ייאוש גמור, שאין לו תקנה ולכן אינו יכול להיות עובד ה' באמת. עוד יש להסביר, כי החוטא בחטא פגם הברית, חש הנאה בכל תמצית אישיותו, מעבר לכל דבר אחר בעולם[ה]. לכן, דווקא במצב כזה, כאשר מרגיש האדם כי החטא הוא אשר ממלא את כל אישיותו, ולא דומה לכך כל דבר אחר שבקדושה, בעבודת ה' או בלימוד תורה, הוא מסיק מכך על עצמו, שבעצם אין בו באמת שייכות לעבודת ה'.

מהי התקנה לפגם זה, ולייאוש הגדול הבא בעקבותיו? חז"ל מדריכים אותנו: "אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש"[ו], כלומר תיקון פגם זה הוא בלימוד תורה. מו"ר הרב אריאל, הוסיף על כך והבחין, כי עיקר התיקון לפגם הברית הוא דווקא על ידי אהבת תורה. אדם צריך ללמוד תורה דווקא במקום שליבו חפץ, ויותר מזה, במקום שליבו מאוד חפץ. מכיוון שהחטא משייך את מלוא האישיות לצד הטומאה, עיקר התיקון הוא דווקא בהתקשרות לתורה ולקדושה מצד חפץ, רצון ואהבה עמוקים של מלוא האישיות.

 

וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם

ברצוננו להעמיק בתיקון לפגם הברית, השייך לעניינה של ברית המילה. בפרשתנו מקבל אברהם אבינו את מצוות המילה: "זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר. וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם"[ז]. על מצווה זו שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: אם חפץ הקב"ה במילה, מדוע לא ברא את העולם כך שהוולד יצא מהול ממעי אמו?[ח]. אכן, יש מקום לשאול זאת על כל המצוות, כפי ששואל טורנוסרופוס במקום אחר: "אם אלהיכם אוהב עניים הוא מפני מה אינו מפרנסם בעצמו, וציווה לתת להם צדקה?"[ט].

טענותיו של טרונסרופוס מעלות את השאלה מדוע ברא הקב"ה את עולמו חסר. עיקרה של שאלה זו בא לידי ביטוי דווקא במצוות מילה. ראשית, מפני שמצווה זו נעשית בגוף האדם שהוא עצם הבריאה של הקב"ה, ולא תוספת כשאר המצוות. בנוסף, מצוות המילה היא מצווה הנעשית שלא בבחירתו של האדם[י]. מצווה זו אינה כמו שאר המצוות הנעשות על ידי אדם בוגר, אלא היא נעשית בוולד סמוך ללידה, כביכול יש בה המשך תהליך הלידה: "וביום השמיני ימול בשר ערלתו". ועוד, שלא נצטווינו במצווה זו במעמד הר סיני, אלא כבר אצל אברהם אבינו. משמע, יש במצווה זו ביטוי יסודי לקשר בין ישראל לקב"ה. לאור כל זאת מתחדדת השאלה – מדוע לא נולד האדם מהול?

מצוות ברית המילה היא מצווה ייחודית, שכל עניינה, שהיא קודמת לתורה ומצוות. שלא כמו שאר המצוות, היא נעשית שלא בבחירתו של האדם. ועוד, שאפילו ערלי ישראל נקראים 'נימולים'. כל עניינה של הברית הכרותה עם בני ישראל, שהיא עומדת וקיימת עוד לפני קיום תורה ומצוות, ואף לפני קיום מצוות מילה עצמה. דוד המלך שנכנס למרחץ נבהל מכך שהוא ערום ממצוות, אך כשנזכר בברית המילה שבבשרו, נתיישבה דעתו[יא]. ברית המילה קודמת לכל המצוות ואינה תלויה בהם, שהרי זהו כל עניינה של ברית, שאינה תלויה כלל בהתנהגות והמעשים שאחריה, אלא כרותה ללא כל תנאי. כזו היא הברית הכרותה בין הקב"ה לישראל. אך בכל זאת נשאלת השאלה- מדוע יש לעשות ברית מילה כמצווה, אם כל עניינה שאינה תלויה במצווה? ועוד, מדוע לא ברא הקב"ה את ישראל נימולים, כפי מצבם האמיתי?

 

כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ

נתבונן בעניינה של מצוות המילה מתוך דבריו המופלאים של ר' נתן בליקוטי הלכות. בהלכות מילה מבאר ר' נתן, כי אכן עיקרה של ברית המילה אינו בכך שהיא נעשית ללא בחירה, או בכך שהיא קודמת לכל המצוות[יב]. לפי דבריו, עיקר מעלתה של ברית המילה גנוז דווקא בקיומם של שבעה ימי עורלה הקודמים לה. לכל יהודי ישנם שבעה ימים עליונים כאלה בחייו. מהי מעלתם של שבעת הימים הללו?

ר' נתן מבסס את דבריו על יסוד תורה ע"ח בליקוטי מוהר"ן תניינא. בתורה זו מבאר ר' נחמן, כי עיקר החיים הם התורה, אך לפני שניתנה תורה, התקיים העולם מכוח חסדו של הקב"ה, כ"מתנת חינם". לפי דבריו, כל אדם הפורש מן התורה מקבל את חיותו מבחינה זו, שלפני קבלת התורה:

 

דע, כי עקר החיים היא התורה, כמו שכתוב: "כי הוא חייך וארך ימיך" (דברים ל), 'וכל הפורש מן התורה כפורש מן החיים' (זהר לך-לך דף צב, בהעלותך דף צב), ועל כן לכאורה, הדבר תמוה ונפלא, איך אפשר לפרוש עצמו מן התורה אפילו שעה קלה. ובאמת זהו מן הנמנע ובלתי אפשר להיות דבוק בהתורה, תמיד יומם ולילה, בלי הפסק רגע... כי אי אפשר להיות דבוק תמיד בתורה והשגה בלי הפסק. כי צריכין בהכרח להפסיק איזה שעה, אם לעשות איזה משא ומתן או כיוצא בזה, כי צריכין לעסוק בצרכי הגוף גם כן...

...כי קודם קבלת התורה היה העולם מתקיים רק בחסדו, כי לא היה עדין תורה ושום עשיה של מצוה, שעל ידו יתקיים העולם, והיה עיקר קיום העולם על ידי חסדו לבד. והצדיק בעת פשיטותו, בשעה שבודל מן התורה, הוא מקבל חיות מבחינה זו. וזה בחינת 'אוצר מתנת חנם'. כי יש אוצר של מתנת חנם, שמי שאין לו שום זכות כלל מקבל משם (מדרש רבה תשא פרשה מה), ובודאי אין זה האוצר מוכן בשביל רשעים, כי אם כן הרשע הוא גדול מן הצדיק, כי הרשע בודאי אין לו שום זכות כלל, וכי יזכה בשביל זה לקבל מאוצר מתנת חנם. אך באמת הרשע בודאי אינו מקבל משם, רק זה האוצר מתנת חנם הוא בשביל הצדיק לבד, היינו בשעה שהצדיק הוא איש פשוט כנ"ל, אזי הוא מקבל מזה האוצר מתנת חנם, שזהו בחינת קודם קבלת התורה, שהיה מתקיים העולם בחסד חנם לבד, בבחינת: "כי לעולם חסדו", הנאמר על קודם מתן תורה...

 

מסקנתו של ר' נחמן בתורה זו, היא שאין מקום בעולם שלא ניתן לשאוב בו חיות, כיוון שהקב"ה בחסדו מחייה את כל הבריאה, גם מקומות רחוקים ונידחים. לכן, אסור לאדם לייאש עצמו, כי "אין שום ייאוש בעולם כלל":

 

והכלל, כי אסור לייאש עצמו. כי אפילו מי שהוא איש פשוט ואינו יכול ללמוד כלל, או שהוא במקום שאי אפשר לו ללמוד וכיוצא בזה, אף על פי כן גם בעת פשיטותו צריך להחזיק עצמו ביראת ה' ובעבודה פשוטה לפי בחינתו, כי גם אז הוא מקבל חיות מהתורה כנ"ל, על ידי איש פשוט הגדול, הינו הצדיק הגדול, שהוא לפעמים איש פשוט, שהוא מחיה את כולם כנ"ל. ואפילו מי שהוא, חס ושלום, במדרגה התחתונה לגמרי, חס ושלום, רחמנא לצלן, אפילו אם מונח בשאול תחתיות, רחמנא לצלן, אף על פי כן אל יתייאש עצמו, ויקים "מבטן שאול שועתי" (יונה ב), ויחזיק עצמו במה שיוכל, כי גם הוא יכול לחזר ולשוב ולקבל חיות מהתורה על ידי הצדיק הנ"ל.

והעיקר לחזק עצמו בכל מה שאפשר, כי אין שום יאוש בעולם כלל. (ואמר אז בזה הלשון: קיין יאוש איז גאר ניט פאר האנדין – יאוש, אינו ענין לעסוק בו), ומשך מאד אלו התיבות קיין יאוש וכו' ואמרם בכח גדול ובעמקות נפלא ונורא מאד, כדי להורות ולרמז לכל אחד ואחד לדורות, שלא יתייאש בשום אופן בעולם, אפילו אם יעבר עליו מה, ואיך שהוא, אפילו אם נפל למקום שנפל, רחמנא לצלן, מאחר שמחזק עצמו במה שהוא, עדין יש לו תקוה לשוב ולחזור אליו יתברך.

 

קְלִפָּה קוֹדֶמֶת לַפְּרִי

רבי נתן דורש את התורה שלעיל בהקשר למצוות מילה ומבאר, כי אותם ימים שלפני קבלת התורה, הם כמו שבעת ימי העורלה שלפני הברית. לפי דבריו, באותו אופן שישנם שבעה ימי עורלה קודם למילה, כך קודמת ארץ כנען לארץ ישראל, וכך קודם עולם ללא תורה למתן תורה: "וזה בחינת מצות מילה בשמיני, שצריכים שיעבור על התינוק בתחילה ימי עורלה ואחר כך ביום השמיני מלים אותו". לפי ר' נתן כל זה נעשה לטובה גדולה, כפי שהוא מבאר:

 

כי מעיקרא דדינא קשיא, לכאורה, אם הקב"ה רוצה לתת לנו את ארץ ישראל, "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים", למה נתן ה' יתברך ארץ ישראל תחילה ביד כנען ואחר כך ניתנה לישראל, ומדוע לא ניתנה לישראל מיד? וכבר מבואר בספרים קושיה זאת. אך התירוץ מבואר היטב על פי המאמר הנ"ל, כי זה שארץ ישראל היתה בתחילה ביד כנען ואחר כך ניתנה לישראל, זהו בעצמו מה שעשרים ושישה דורות נתקיים העולם בלא תורה ואחר כך ניתנה תורה. שגם זה פליאה גדולה, מדוע לא נתן ה' יתברך את התורה תיכף מיד בעת בריאת העולם, כי הלא באמת אין שום חיות לעולם בלא התורה ועיקר קיום העולם הוא רק ע"י התורה, (אם לא בריתי יומם ולילה וכו').

אך באמת הכל היה לטובתנו. כי ה' יתברך חושב מחשבות לבל ידח ממנו נידח. כי אם היה נותן את התורה מיד בעת בריאת העולם ולא היה שום קיום לעולם בלא התורה, ואחר כך, תיכף כשאדם היה עובר ח"ו על דברי התורה לא היה יכול להתקיים אפילו שעה אחת. וכל העולם לא היה יכול להתקיים כלל והיה נחרב העולם ח"ו תיכף כשהיה אחד עובר על דברי תורה. כי אין לעולם שום קיום בלא התורה. וזה אי אפשר שלא יימצא אחד שלא יעבור על דברי תורה, כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב... בשביל זה הוא טובה גדולה מה שהיה העולם מתקיים כ"ו דורות בלא התורה והי' מקיים העולם בחסד חנם לבד שהוא בחי' התורה הנעלמת כנ"ל...

 

לפי דברי ר' נתן, אם העולם היה נברא ללא זמן שקודם לתורה, לא היה כל מקום לחטא, והעולם לא היה יכול להתקיים. בעולם שיש בו רק תורה, מי שהיה חוטא היה מיד נאבד לפי הדין "הנפש החוטאת היא תמות"[יג]. אלא, שבשביל קיום העולם, ברא הקב"ה את העולם כך שישנה מציאות ללא תורה לפני התורה. כל התורה תלויה בכך שקודמת לה מציאות ללא תורה. באותו אופן, קיימת מציאות של שבעה ימי עורלה לפני הברית. זאת, על מנת שגם על אף החטא החמור של פגם הברית, יוכל האדם להמשיך להתקיים, ואף לשוב בתשובה, מתוך חסדו יתברך:

 

וע"כ הקדים הקליפה לפרי והקדים ז' ימי ערלה קודם המילה. להורות שגם בימי הערלה ה' יתברך נותן לחיות בחסדו הגדול הוא בחי' התורה הנעלמת וע"י זה אפילו כשאדם חוטא ח"ו ופוגם בברית, ה' יתברך מקיימו בחסדו בבחי' התורה הנעלמת ומאריך אפיו עד שישוב.

ובזה מובן היטב מה שאיתא בזוה"ק שעל פגם הברית אין מועיל תשובה. ובאמת לאמתו איתא בכל הספרים שעל הכל מועיל תשובה. אך ע"פ כל דרכי התורה הנגלית בודאי אין מועיל תשובה על פגם טפי המוח. אבל יש תורה הנעלמת שהיא בחי' חסד חנם. שזהו החסד סתום ונעלם מעין כל שע"י זה נתקיים העולם אפילו קודם מתן תורה ואפילו בימי ערלה וכו' כנ"ל. וע"י החסד הנעלם הזה מועיל תשובה על הכל.

 

לפי הכלל "קליפה קודמת לפרי", מבאר ר' נתן את קדימות ארץ כנען לארץ ישראל, קדימות עולם ללא תורה למתן תורה וקדימות שבעה ימי עורלה לברית המילה[יד]. "התורה וארץ ישראל ומצות מילה שהוא תיקון הברית הכל אחד". בשלושה עניינים אלה, "ההיעדר קודם להוויה", כלשונו של המהר"ל[טו]. היעדר זה, הוא המאפשר את היכולת לחטוא ואף את היכולת לשוב בתשובה.

כל עניינה של התשובה, שהקב"ה נוהג בחסדו, אפילו שלא כדין תורה. לכן, גם כאשר האדם חוטא בחטאים חמורים, ואף פוגם בברית, שזהו חטא שאין עליו תשובה, אף על פי כן "אין שום ייאוש". גם כאשר אדם נמצא במצב של היעדר וחשיכה, של חטא ועוון, כמו ההעדר שקודם למילה ולמתן תורה, בכל זאת, גם שם נמצא ומחייה הקב"ה בחסדו.

ה' יתברך בחסדו ברא את העולם חסר, על מנת לאפשר לנו להתקיים בעולם ולשוב אליו יתברך. הקב"ה ברא את העולם כך שיהודי נולד ערל, על מנת לגלות שיש אלוקות בילד יהודי ערל. גם בתוך הפגם, ואפילו פגם הברית, ישנה אלוקות שמחייה אותו. ועוד, שאברהם מל תחילה את ישמעאל וכן את כל אנשי ביתו "יליד בית ומקנת כסף מאת בן נכר", כפי שהקליפה קודמת לפרי. ואפילו כנען, הוא אליעזר[טז], נימול. כלומר- גם במקום הטומאה והזוהמה, וגם בכנען שהוא "עבד עבדים" וארור, ישנה אלוקות. לכן, אם אדם נפל לשאול תחתיות ולארירותו של כנען, עליו לדעת, כי באמת "אין שום ייאוש בעולם כלל". הרי גם במקום ההעדר ישנה אלוקות, שהקב"ה בחסדו מחייה ומהפך ארור לברוך. ועוד, שאפילו מה שאין עליו תשובה, התשובה שקדמה לעולם מכפרת.

שבעת ימי הערלה הינם למעלה מימי המילה, כפי שתשובה היא למעלה מתורה, אלא שלגודל מעלתם הם נעלמים. מי שמנסה לגלות אותם כפי שהם, ומושך בערלתו, זוהי שבתאות המקדשת את העבירה, ועוקרת את כל התורה. רק כאשר אדם נמצא בהעלם ובחושך מחמת חטאו, מתגלה מעלתם של אותם ימים נעלמים שקודם המילה. אז מתגלה מעלתה של התשובה שהיא למעלה מן הכל, המקיימת והמאירה גם את מה שאין עליו תשובה.

 

כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה

הקליפות הכרחיות לקיומו של הפרי, כפי שההיעדר מוכרח להיות קודם להוויה. כל עניינה של עבודת ה' ושל התורה, שהן באות מתוך הקליפות הקודמות להן. כך, "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן"[יז]. "לא תרצח" מדבר על מי שיש לו הווא אמינא לרצוח, ו"לא יהיה לך אלהים אחרים" מדבר על מי שיש לו הווא אמינא לאלהים אחרים. כל עניינה של התורה היא היציאה מחושך לאור והיא מאירה על פני החושך של המציאות. החושך קודם לאור על מנת לגלות כי גם בחושך יש אור. זוהי תורתו של משה רבנו, שאינה מבחינה בין האור לחושך, אלא מלמדת שהאור נמצא גם בתוך מעטפת של חושך. לכן, כאשר אנו נפגשים בחושך, אנו יודעים בוודאות כי בהכרח גנוז בתוכו אור, ובעצם, אין שום הבדל בין הצד החשוך לצד המואר. "גַּם חֹשֶׁךְ לֹא יַחְשִׁיךְ מִמֶּךָ וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה"[יח].

גם הברית, כל עניינה, שהיא עומדת נצחית וקיימת, אם רוצים בה ואם לא רוצים. כמו ברית הנישואין בין איש לאשתו, שאינה תלויה ברצון, בחשק ובמצב הרוח. הברית כרותה הן בעליה והן בירידה, בלילה או ביום, חשיכה או אורה. יש אלוקות בכל, ולכן- "אין ייאוש בעולם כלל".

 

הַכְנָעָה-הַבְדָּלָה-הַמְתָּקָה

הבעל-שם-טוב הקדוש לימד להתבונן בתהליך ההתמודדות מול הרע באמצעות שלושה מושגים: הכנעה, הבדלה והמתקה. בתחילה, יש להילחם ברע, להכניעו ולנצחו. לאחר מכן, יש להבחין בין הטוב והרע שבו, ולבסוף- לגלות את האור המתנוצץ בקרבו. משל לדבר, לבן מלך שאביו שלחו ללמוד ענייני המדינה כאחד האזרחים. פעם בצאתו לשוק, פגש אישה ששידלה אותו לדבר עבירה. בן המלך נמשך מאוד להתפתות לה, אך נאבק וברח ממנה כל עוד נפשו בו. לאחר מכן בבואו לביתו, עיין בדבר זה: כיצד הוא, בן המלך, נמשך אחר שפלות שכזו, וכיצד ארע לו כזאת? לאור התבוננות זו, הבין בן המלך כי האישה הזו איננה אישה רגילה כלל וכלל, והליכותיה כשל הליכות ארמון המלכות. אך עדיין נותרה בליבו תמיהה, כיצד בת מלך מסתובבת בשוק כאחד האדם? ולא עוד, אלא שמפתה את הבריות לעבירה? לאחר שעיין עוד בדבר הבין, שהאישה אינה אישה רגילה כלל ועיקר, שהרי מעולם לא מצא את עצמו במלחמה כזו כל ימי שליחותו ברשות הרבים. אלא, שהמלך בעצמו גייס נסיכה מעודנת, ושלח אותה אליו בכדי לנסותו. כאשר התעוררה בבן המלך מחשבה זו, והוא השתכנע בה בוודאות עמוקה, שלח את משרתו להזמין אישה זו אליו. האישה חשבה כי בן המלך נפל ברשתה, אך היא הופתעה לשמוע את בן המלך שואל לשלום אביו. לבסוף הודתה בפניו שנשלחה על ידי אביו לנסותו. לאחר מכן, בן המלך והאישה נקשרים זה לזו, ומבקשים להינשא, עד אשר המלך בעצמו מגיע לחתונתם. המשל מסביר את מהלך ההתמודדות של יהודי הפוגש רע. ראשית עליו להיאבק, להלחם ולהכניע אותו. לאחר מכן, עליו למצוא את הנקודה האלוקית הגנוזה ברע אשר נגעה בו, בהיותו בן מלך. לבסוף עליו לקרבה אליו, עד שהקב"ה ישכון במעשה ידיו.

ההכנעה הינה שלב פשוט וברור המיוסד על התורה, שיש להילחם כנגד הרע להיאבק בו ולנצחו. עונש הכרת למי שלא מקיים ברית מילה, עושה את ההבחנה המוחלטת בין הטוב לבין הרע, בין מי ששייך לחטא, לבין מי ששייך לקב"ה. זוהי תמונת המבט של ההכנעה, שישנו אויב שצריך להילחם בו ולהכניעו. ההבדלה היא ההבחנה בין הטוב לרע, הנעשית בכמה רמות. ככל שההבחנה נעשית יותר דקה, אזי השמחה והתענוג הם יותר עליונים, מפני שאז מוצאים אוצרות גנוזים ומופלאים. ההמתקה אינה חלק ממשי מעבודת ה', אלא היא כמתנה שבאה בעקבותיו, כיעד וכשכר. באדם הפרטי, ההמתקה היא הזכות הגדולה שיש לאדם על ידי התורה והמצוות, להיות שותף לכך שהעולם יוצא מכלל ארירותו ונכנס לכלל ברכתו. רק מי ששומר תורה ומצוות, ודבוק בקב"ה באמת, טועם טעם אמיתי של מתיקות –"מתוקים מדבש ונופת צופים". בעולם הרחב, ההמתקה היא רוחו של משיח המבשמת את העולם כולו.

הרב יצחק גינזבורג לימד, כי עיקר החידוש של הבעש"ט הוא דווקא בהבדלה, ולא בהכנעה או בהמתקה. ההבדלה היא עליונה על הכל. הרי, אם היו רק שלבי ההכנעה וההמתקה, הייתה ההמתקה באה כשכר טוב על ההליכה בדרך הישר, ואולי גם כשמחה על הניצחון. החידוש הגדול בהבדלה, הוא מציאת הטוב דווקא בתוך הרע. בהמתקה אמנם הכל מתהפך לטובה, אך המיתוק הזה נעשה בדרך פלא על ידי הקב"ה, ולא על ידי עבודתנו. בעבודת ההבדלה מתגלה כי אנחנו, מכוח עבודתנו, יכולים לעסוק במיתוק והפיכת רע לטוב.

לפי המשל שהבאנו, רק על ידי התבוננותו של בן המלך באשה שרצתה להכשילו, והבחנתו בין הרע שבה לבין הטוב שבה, הוא הגיע להבנה כי לא מדובר באישה רגילה, אלא שהיא שליחה מאבינו שבשמיים. בהתבוננות זו טמון כל המהפך. בן המלך מוציא את בת המלך מכלל ארירותה לכלל ברכתה, עד שלבסוף הכל מתמתק והוא נושא אותה לאישה. מהפך זה אינו נעשה בדרך פלא, אלא דווקא על ידי עבודת ההבחנה של בן המלך בעצמו. לאחר שבן המלך נאבק ומכניע עצמו מהעבירה, ולאחר מכן מבין כי אביו שלח לו כל זאת, הכל מתמתק ובן המלך שמח שמחה גדולה. שמחה מפני שהוא קיבל שדר מאביו. שמחה מפני שעמד בניסיון. שמחה גדולה, מפני שכל אותם נטיות גסות שיש בו, שימשו את אביו להעלותו.

 

הַמְתָּקָה שֶבַּהַבְדָּלָה

בתוך כל אחד משלושת המדרגות – הכנעה, הבדלה והמתקה, אנו מוצאים התכללות של כל אחת מן השלוש. נתבונן במדרגת ההמתקה שבכל אחת מן הדרגות: המתקה שבהכנעה, המתקה שבהבדלה והמתקה שבהמתקה. בתורת חב"ד מודגשת בעיקר השמחה שבניצחון שלאחר ההכנעה והמאבק. שמחה זו, היא עיקר הטעם של המתיקות המגיעה לאחר ההכנעה. מלחמת ה"בינוני" של ספר התניא אשר נלחם לניצחון מוחלט מתוך אהבה ובטחון, היא ההמתקה שבהכנעה[יט]. במלחמה אין מתיקות. ישנה שמחה על הניצחון, אבל הרע נשאר רע. לעומת זאת, בהבדלה, כאשר ידוע כי בהעלם יש אור, אזי, יש בכך הכנה להמתקה גדולה ועמוקה.

ההמתקה שבהבדלה היא עבודה הלומדת מן הרע את מציאות הטוב ונעשית חלק מעבודת ההמתקה. עיקר העבודה המוטלת עלינו בהמתקה, היא דווקא באמצעות עבודת ההבדלה, המוצאת את האור בתוך החושך. אדם יכול להרים עצמו מנפילות דווקא באמצעות ההבדלה הזו, וההמתקה עצמה באה על ידה בדרך של ממילא. כמו במשל: עיקר העבודה של בן המלך הייתה בהתבוננות שלו על בת המלך, להוציא את הטוב שבה. הנישואין עמה כבר אינם שייכים לעבודה, אלא לשלב ההמתקה המתרחשת מאליה. ההמתקה נעשית בהמתקה[כ], ואינה יכולה להיעשות בעבודה. העבודה היחידה המוטלת על האדם בשלב ההמתקה, היא רק לפקוח את עיניו, ולראות את מה שכבר נעשה ממילא. ההמתקה שבהמתקה הוא השלב בו החושך עצמו נהפך, ומצטרף אל האור.

 

הַתּוֹרָה הַנֶּעֱלֶמֶת

על פי דרכו של בעל התניא, לא רק הצדיק, אלא גם ה"בינוני", הוא אדם שמעולם לא עבר עבירה, אפילו קלה שבקלות, לא במעשה, לא בדיבור, ואפילו לא במחשבה. כל ספר התניא מכשיר לוחם סיירת אמיתי, ומדריך לעבודת הכנעה וניצחון מלא על הרע. הכנעה כזו, שלא יהיה שום פגם בשום מצווה, ואפילו לא פגם בהרהור ובמחשבה. אם עולים התנוצצויות של הרהורי עבירה באדם, זוהי מדרגת ה"בינוני", ועליו להיאבק ולנצח את הרהורים אלו באופן מוחלט.

באמת יש לומר, כי אין במציאות דמות צדיק כמו זו של ספר התניא, שהרי "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"[כא]. הצדיק של התניא הוא רק אב טיפוס, ומצינו מי שמתקרב לכך, אך לעולם לא בשלמות. באותה מידה, כמו ששמעתי מאבי מורי, גם דמותו של ה"בינוני" בספר התניא לא קיימת במציאות. הרי "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", שלא רק ש"אין צדיק בארץ", אלא שגם "יעשה טוב ולא יחטא" - אין[כב]. לכן, ברא הקב"ה את עולמו באופן שההכנעה, כפי שמבארה בעל התניא, אינה מספיקה. מפני שאם היה די בה, לא היינו מגלים את האור המופלא שגנוז בחושך עצמו. לשם כך, מבאר רבי נחמן את עבודת ההבדלה באמירה: "אין שום ייאוש בעולם כלל".

עבודת ההתבוננות ש"אין שום ייאוש בעולם" היא עבודת הבדלה. כל אדם נמצא בתנועת נפש של "רצוא ושוב" בעבודת ה'. מחד, יש זמן בו הוא מואר בדבקות אלוקית והנפש חפצה לעשות רצון קונה. מאידך, יש לכל אחד ואחד, זמן של ריחוק, ולעיתים אף נפילה בחטא, שאז אין אור ה' מאיר בקרבו. בכל אדם קיים מעין חיץ בין חייו כעבד ה' לבין חייו מלאי החול, החטא והעוון. כביכול, מתרוצצים בקרבו שניים כדוגמת שעיר לה' ושעיר לעזאזל. האדם מיטלטל בין שני הקצוות ולא יודע להיכן הוא שייך באמת. החטא החמור של פגם הברית מחדד ביתר שאת את הפער שבין שני חלקי אישיותו. חטא זה מושך את האדם יותר מכל העבירות, לחוש כאילו הוא שייך לצד החטא בלבד, ומטשטש את חלק ה' שבקרבו. מכאן מגיע הייאוש הגדול והספק, האם אי פעם יוכל להיות עובד ה' באמת. עבודת ההבדלה וההתבוננות כי "אין שום ייאוש בעולם כלל", מבחינה בין הרע שבאדם לטוב שבו, ומולידה את ההבנה כי גם אם הוחשך האדם, גנוז בו בפנימיותו אור. ההתבוננות זו מגלה, כי ישנן נקודות אור בחצי החשוך, והן קודמות ועמוקות יותר מאותם הנקודות שבחצי המואר. נקודות האור בחצי החשוך, הן קיומו של העולם בחסדו יתברך,  ובמילותיו של ר' נתן "התורה הנעלמת": "אבל יש תורה הנעלמת שהיא בחי' חסד חנם. שזהו החסד סתום ונעלם מעין כל שע"י זה נתקיים העולם אפילו קודם מתן תורה ואפילו בימי ערלה וכו' כנ"ל. וע"י החסד הנעלם הזה מועיל תשובה על הכל".

ר' נחמן מלמד את עבודת ההבדלה, ואין בדבריו המתקה. לפי דבריו, החצי החשוך נשאר בחשכתו וכל הרע נשאר ברשעתו. את הרע עצמו אי אפשר להעלות, כי הוא קליפה. כל קיומו של הרע מוסבר בכך שהוא משמש בשבילנו ולטובתנו, אנו הנמצאים בעצם בחלק המואר. אוצר "מתנת חינם" שבדברי ר' נחמן, אינו מיועד לרשעים אלא לצדיקים. אמנם אפילו בתוך ישמעאל ובתוך כנען יש נקודת אור, אך רק בשביל שנוכל להאיר את ה'כנען' שבתוכנו. הם עצמם לא מאירים. אם נחזור למשל, נוכל להבחין, שבתחילה, כאשר מתחוור לבן המלך שאותה אישה היא בת מלכים שנשלחה אליו על ידי אביו, הוא 'קופץ משמחה' אך היא עדיין עסוקה בתפקידה לפתותו. רק לאחר שנחשף סודה, היא חוזרת להיות מי שהיא באמת, ונישאת לבן המלך. כך גם ביחס לרע בעולם. לא רק אנו 'קופצים משמחה' כאשר אנו רואים בו שליח של מלכו של עולם, ואור מאור פני מלך חיים; אלא הוא בעצמו זונח את תפקידו הזמני להסית ולפתות, ומתגלה, כי גם עצמיותו שלו היא בת מלך.

 

הַתּוֹרָה הַגּוֹאֶלֶת

כל עיקרה של תורת מרן הרב קוק זצ"ל היא ההמתקה. הרב מדגיש בתורתו את הסגולה ולא הבחירה, את מעשי הקב"ה ולא את מעשינו. כל ספר "אורות" הוא ספר "דטרמיניסטי" המתאר את מעשי ה'. לפי דרכו של מרן הרב קוק, הרע אינו רק משמש לטוב ולאחר מכן נאבד, אלא, הוא עצמו עתיד להיות מואר. ראיית האור שבתוך החושך, היא עצמה מוציאה את החושך מכלל ארירותו ומאירה אותו, וההמתקה נעשית בדרך ממילא.

לפי דברי מרן הרב קוק, המציאות כולה הולכת ומתבסמת, עד שלעתיד לבוא "ועמך כולם צדיקים" ייאמר על כל העולם כולו[כג]. אז, ייכללו כולם בכלל "ועמך כולם צדיקים": הגויים, הדומם, הצומח, והחי, הים ומלואו, שור הבר ולויתן. כוחות הרע עצמם והיצר הרע עצמו יתוקנו ויומתקו. "סוכת עורו של לויתן" שעתיד הקב"ה להושיב בה את הצדיקים, היא השראת השכינה וצילא דמהימנותא, דווקא מתוך עור הלויתן, מתוך כוחות הרוע[כד]. לעתיד לבוא, יגלה החצי החשוך לא רק שהחושך של החצי המואר יש לו תקווה, כי תמיד מתנוצץ אור במעמקי החושך, אלא שהחצי החשוך עצמו הוא מלא אור. "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה'"[כה].

מרן הרב קוק זצ"ל לימד, שכשם ש"אין שום ייאוש" במובן הפרטי, כך אין שום ייאוש במובן הכללי- הלאומי והעולמי. הרב מוצא בכפירה עצמה תביעת קודש לאמונה גדולה יותר. בנוסף אומר הרב, כי גם אם כאומה נפלנו ממדרגתנו, שאם ראשונים כמלאכים, אנחנו אף לא כחמורו של רבי פנחס בן יאיר, בכל זאת, "אין שום ייאוש בעולם כלל", ואנו ראויים לגאולה שלימה. כאשר תגיע עבודת הבדלה זו לכלל המציאות, תהיה זו ההמתקה הגמורה.

מה מוטל עלינו בשלב ההמתקה? הרצי"ה היה חוזר ואומר, שעלינו להיות "סיעתא לשמיא". כלומר, הקב"ה גואל את עמו ישראל, ועלינו רק לסייע לו במהלכיו. הסיוע, לפי הרצי"ה, תלוי בעיקר בנקודת המבט שלנו על ההתרחשויות. עיקר עבודתנו תלוי בכך שנראה את האור הגנוז בתוך החושך, ונסתכל על כל המתרחש כתהליך של גאולה. מתוך כך, בדרך ממילא, אכן תתרחש הגאולה. הרצי"ה היה מפרש "כי עין בעין יראו", שההתבוננות בה תלויה הגאולה היא ההתבוננות בה מכוונת העין האנושית לעין האלוקית[כו]. לימוד התורה, צריך אף הוא שייעשה בהתבוננות כזו. הכוונה בביטוי "התורה הגואלת", בלשונו של הרצי"ה, היא, שכאשר אנו לומדים את התורה באופן של גאולה, ממילא צומחת הגאולה. עלינו להיות שייכים לנקודת האור הזאת, שמבחינתה הכל נגאל, והקב"ה יפעל ממילא את הגאולה.

"אין שום יאוש בעולם כלל", מורה לסגל לעצמנו נקודת מבט אשר לפיה, גם המקום הכי חשוך הוא מואר. נקודת מבט כזו על המציאות, היא ההצלה הכי גדולה לאדם הפרטי, לאומה ולעולם כולו. דווקא עם כל התסבוכות, הקשיים, הכנעניות והארירות, הראיה הפנימית שאין שום ייאוש, היא "התורה הגואלת". אמנם עדיין אי אפשר לעשות המתקה ברגע אחד. תחילה, צריך שיזרח עלינו אור ה', על מנת שנוכל להאיר את חושך העמים. רק כאשר נהיה אנו מאירים, ילכו העמים לאורנו, ורק לאחר מכן תתרחש באופן פלאי ההמתקה שבהמתקה. אז יהפוך גם החושך עצמו לאור גדול: "כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה', וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה, וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ... כִּי ה' יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם"[כז].

---------------------------------------------------------------------------------

הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת ההסדר רמת-גן.

[א] סנהדרין ד, ה.

[ב] סנהדרין ד,ה.

[ג] זהר וישב קפ"ח ע"א, ויחי רי"ט ע"ב.

[ד] שו"ע אבן העזר כג, א. לא כאן המקום להרחיב, אך גם עניין זה בעצמו צריך בירור. האחרונים על השו"ע אומרים כי ודאי קביעה זו לא נפסקה להלכה. הרי אם יהיה לאדם ח"ו שתי אפשרויות, או להרוג מישהו או לפגום בברית, ברור מה יהיה דינו.

[ה] לכן אומרים חז"ל "הן בעוון חוללתי ובחטא יחמתני אימי" (תהילים נא, ז), שאפילו חסיד שבחסידים לא יכול שלא לכוון להנאת עצמו בזה המעשה (ויקרא רבה תזריע פרשה יד ה), שהוא לוקח את תמצית האישיות של האדם.

[ו] סוכה נב:

[ז] בראשית יז, י-יא.

[ח] מדרש תנחומא תזריע, פרק יב סימן ה.

[ט] בבא בתרא י.

[י] גם מצוות פדיון הבן היא מצווה שנעשית ללא בחירה, אך מלבד היותה מצווה נדירה שלא נעשית בכל אדם, יש מקום להבחין בינה לבין המילה בכך שהיא נעשית ביום השלושים, ללא קשר ללידה, לאחר שכבר עברה סכנת הלידה.

[יא] מנחות מג:

[יב] ליקוטי הלכות, יורה דעה, הלכות מילה, הלכה ג-ד.

[יג] יחזקאל יח, ד, וראה ירושלמי מכות ב, ו: "שאלו לחכמה חוטא מהו עונשו? אמרה להם 'חטאים תרדף רעה'. שאלו לנבואה חוטא מהו עונשו? אמרה להן 'הנפש החוטאת היא תמות'. שאלו לתורה - חוטא מהו עונשו? אמרה: 'יביא קרבן ויתכפר' שאלו לקודשא בריך הוא חוטא מהו עונשו? אמר להן 'יעשה תשובה ויתכפר לו'".

[יד] בהמשך דבריו רומז ר' נתן כי שבעת ימי העורלה הם שבעת עממי כנען.

[טו] מהר"ל נצח ישראל, פרק כ"ו.

[טז] ויקרא רבה פרשה יז, ה.

[יז] גיטין מג.

[יח] תהלים קלט, יב.

[יט] כמו שמבואר בתניא בפרק כ"ו.

[כ] באותו אופן כותב מרן הרב קוק זצ"ל, שאי אפשר לבאר רזים בנגלה אלא רק על ידי רזים בעצמם: "רזים צריכים להיות מוסברים ומובנים על  ידי רזים דווקא, ולא על ידי דברים גלויים" (אורות הקודש א, צג).

[כא] קהלת ז, כ.

[כב] והבעש"ט עוד דקדק ש"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" – באותו הטוב. כלומר, שאין צדיק אחד שיכול לעשות טוב באופן שלא יהיה בטוב עצמו איזה חטא.

[כג] אורות הקודש ב, תק.

[כד] עיין אוורות הקודש ב, שיז, מלחמת הקדש והטבע.

[כה] צפניה ג, ח.

[כו] שיחות הרצי"ה , שמות עמ' 89.

[כז] ישעיהו ס, ב-ג, כ.

הרב יהושע שפירא , ראש ישיבת רמת-גן