שו"ת ציץ אליעזר חלק יג סימן פא

א. גדרי צהבת בתינוק לענין דחית המילה והמתנת ז' ימים מהבראתו. ב. אם מותר לרופא להעיד בבית הדין על חולה שלו, והאם יש לשבועת הרופאים הכללית על סודיות רפואית השפעה על כך ואם יש משום גילוי סוד בהדרכת סטודנטים ליד מטת החולה. ג. אם אפשר להסתייע בקביעת דם נדה ע"י טבלאות של צבעים או ע"י חומר כימי מפוחם.

 ב"ה. כ"ד לחדש ימי הרחמים תשל"ו. ירושלים עיה"ק תובב"א לכבוד הרופא התורני בנש"ק ד"ר אברהם שטינברג נ"י.

 יקרת מכתבו קבלתי לפני ימים מספר, וקראתי נועם לשאלותיו הנשאלות והנאמרות בטוטו"ד, ונענה למבוקשו הנני להשיב לו חוות דעתי עליהם.

(א) שאלתו הראשונה היא: ע"ד מילת תינוק צהוב, דכידוע קיימות שתי צורות עקריות לצהבת אצל הילודים, (א) צהבת המהוה סימפטום למחלה (בדר"כ קשה ומסוכנת), כגון אי התאמת סוג הדם בין האם לתינוק, זהום כללי של הגוף, זהום של הכבד, חסימה של דרכי המרה וכיוצ"ב. (ב) צהבת המוגדרת ברפואה כפיסיולוגית, דהיינו שנובעת מחוסר בשלות יחסית של הכבד ואשר לא מהווה סכנה עד דרגות מסוימות.

ועל כן נפשו בשאלתו: - האם כל צהבת ובכל דרגה דוחה מילה בזמנה? אם כן, האם צריך לחכות ז' ימים כדין חולה.

ומביע דעתו מבחינה רפואית - אם צהבת נובעת ממחלה, דינה ככל מחלת תינוק ויש לדחות המילה ז' ימים מהבראתו, מאידך אם הצהבת היא פיזיולוגית - אשר בדר"כ מתחילה ביום השלישי לחיים - אם הצהבת הנו הוא בסימן עליה בהתאם לבדיקת בילירובין (הוא החומר הנותן את המראה הצהוב) - יש לדחות המילה עד שהצהבת תתחיל לרדת. אם לקראת היום השמיני ישנה ירידה בצהבת אין צורך לדחות את המילה בזמנה, עכת"ד.

וזאת תשובתי בע"ה, לדעתי כל צהבת ובכל דרגה שהיא, דוחה מילה בזמנה, ואין מקום לסמוך בזה על הרופאים אם יגידו שמדובר בצהבת שאיננה מחלה ואיננה מסוכנת (כפי שכבו' מנסח צורת שאלה זאת בהמשך דבריו), היות ובחז"ל ובפוסקים מדובר בזה בסתמא, ואמרו ופסקו פסוקייהו דירוק דוחה ביצוע המילה, וזה כולל כל סוגי הירקות באין הבדל מי ומה הגורמו והמסובבו. ועוד זאת, הנה המאירי בשבת ד' קל"ד ע"א כותב בזה בהך לישנא: וכן אם נראה ירוק ביותר אין בו דם עדיין כל כך מבושל ויסתכן אף ביציאה מעט ממנו לפיכך מאחרין אותו עד שיפול בו דמו. גם לרבות בספר זכרון ברית לראשונים לר' יעקב הגוזר ז"ל כתוב נמי בלשון: והיכי נמי דירוק טפי לא למהליה מ"ט משום דלא נגמר עדיין כל צרכו ולא נכנס בו עדיין הדם ומתוך כך הוא חלש ואין בו כח לסבול צער המילה והוא סכנה, לפיכך לא למהליה. הרי שהמאירי ור' יעקב הגוזר מבארים ומסיבים כוונת חז"ל שהירקות המופיע בולד הוא בכלל חוסר בשלות, והמאירי קורא לזה בלשון שאין בו דם עדיין כל כך מבושל. ור' יעקב הגוזר, מכנה זה בלשון דלא נגמר עדיין כל צרכו. והא זהו איפוא סוג הצהבת שאיננה מחלה והמוגדרת בפי הרופאים של היום כפיסיולוגית, דהיינו שנובעת מחוסר בשלות, ודוחים בכל זאת בגלל זה את המילה. ונראה דעל הסוג הראשון והחמור ביותר המהווה סימטום /סימפטום/ למחלה לא הוצרכו לדבר - ולומר שחז"ל מכוונים להסוג הזה - בהיות דמחלה היא ופשוט על כן מאליו שדוחים את המילה עבורה, ולא עוד אלא דגם לאחר שיביריא /שיבריא/ צריכים להמתין גם ז' ימים, כפי שקבעו כבר בזה במקו"א במשנה ובגמ' (בד' קל"ז) לגבי חולה בכל הגוף.

וכמו כן כל עוד שמראה הצהבת נראית בכל הגוף או אפילו ברובו, קשה לדעתי לסמוך על חות דעת רפואית שהיא כבר בתהליך ירידה, דראשית נצטרך ליתן בזה דברינו לשיעורים, דלא כל הרופאים בידם בדיוק לקבוע בדייקנות הידע - הרפואי לתאריך הירידה ויש לחשוש לטעות או לבדדמי או מחוסר מעקב תמידי. וכדומה, ולא פעם נתקלים מורי ההוראה ועומדים לפני מחלוקת - רופאים, זה מחייב, וזה שולל, והמבוכה גדולה. ושנית ישנה שאלה הלכתית בנאמנות הרופאים כאשר באים לחוות דעה על גוף פרטי זה המדובר בו על סמך בדיקתם, כידוע. ומצינו להגאון החתם סופר ז"ל בחולין ד' מ"ז שכותב על כך במיוחד בדבר נאמנותם של הרופאים לגבי מילה, ומבאר, שמה שנאמנים הוא רק לומר אכלל שכל ירוק או אדום מסתכן וכשממתינים מועיל אבל על הגוף הפרטי אינם נאמנים עיי"ש.

ורק כשרואים בעין שהצהבת בתהליך של שקיעה, דחלפה מרוב הגוף וגם המראה נהיה בהיר, דבזה מצינו לכמה מהפוסקים שכבר מקילים בזה (עיין בס' כורת הברית סי' רס"ג סעי' א' ובס' אות חיים ושלום סי' רס"ג סק"ב ע"ש), הגם שישנם חולקים עליהם, (יעוין בספרים הנ"ז ובקו' דברי שלום להמהרש"ם ז"ל שבסו' ספר כורת הברית ע"ש), אבל על כל כגון דא נראה דיש לצרף בזה כבר חות דעת רפואית, ואם הרופא קובע שאפשר למול יש לסמוך עליו, ובכעין שמצינו שכותב בשו"ת מהרי"א אסאד חיו"ד סו"ס ר"מ דמה טוב לשאול את פי הרופא בכיוצא בזה וסומכים עליו בכל דברים למול ושלא למול ע"ש. ויעוין גם בכורת הברית שם באות הברית סק"א ע"ש. (ונדמה שליתר בטחון וזהירות נותנים הרופאים לפני המילה ויטמין ק' לתינוק כזה שנשאר עוד קצת צבע צהוב בעיר).

אולם בזאת אני מסכים עם כבו', והוא בהכרעתו - מבחינה רפואית - דבצהבת הנובעת ממחלה יש לדחות המילה ז' ימים מהבראתו, ובצהבת פיזיולוגית א"צ להמתין ז' ימים. אך לא מפני שדעתי לסמוך בזה על צד חות דעת הרפואית בזה בלבד, אלא מפני שבעיקרו של דבר זה דבירוק צריך להמתין ז' ימים מיום הבראתו, לא מצינו על כך מפורש לא בחז"ל ולא ברמב"ם וטור ושו"ע, ובדברי הראשונים רובם כותבים מפורש שא"צ.

אמנם גדולי הפוסקים האחרונים נחלקו בדיעותיהם בזה, הללו מצריכים, והללו לא מצריכים (יעוין בס' משמרת שלום סי' י"ז סעיף ד', ובספרים כורת הברית ואות חיים ושלום שם, שו"ת בית יצחק חיו"ד ח"ב סי' צ"א סק"ו ושו"ת אבני נזר חיו"ד סי' ש"כ עיי"ש).

אבל מצינו לשני פוסקים גדולים אחרונים בזמן וראשונים במעלה בפסיקה הלכתית, שהכריעו בבירור שא"צ להמתין ז"י, ודוחים בתוקף דברי המצריכים להמתין, והמה, הערוה"ש בסי' רס"ג סעיף ג', והמהרש"ם בדעת תורה יו"ד סי' ל"ח בגילוי דעת סק"ח ובקו' דברי שלום שבסו' ספר כורת הברית יעו"ש. ומכיון שכך בודאי יש לסמוך להקל בזה כשמצטרף לזה חות דעת רפואית.

(ב) שאלתו השניה היא, אם מותר לרופא להעיד בבית המשפט על חולה שלו, והאם יש לשבועת הרופאים הכללית השפעה על כך.

הנה אם אדם נשבע שלא להעיד, משנה מפורשת היא בשבועות ד' כ"ט ע"א, דאם אמר לעדים בואו והעידוני, שבועה שלא נעידך וכו' זו היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מכות וכו'. וכן ברמב"ם בפ"ה מה' שבועות הט"ו פוסק בזה"ל: וכן הנשבע לחבירו שלא אעיד לך עדות זו שאני יודעה או שלא אעיד לך אם אדע לך עדות הרי זה לוקה משום שבועת שוא מפני שהוא מצווה להעיד עכ"ל (ויעוין בספר חקרי לב חחו"מ ה' עדות סי' י"ד, ואמרי בינה חחו"מ ה' עדות סי' ח', מה שנו"נ בהא שהרמב"ם נקט לה להך הלכה גם בעד יחיד היודע עדות לחבירו עיי"ש).

עוד מצינו ביו"ד סי' רכ"ח סעיף ל"ג שנפסק דאפילו נשבע על דבר שלא לגלותו ואח"כ נתנו עליו חרם חייב להגיד. ומבארים הט"ז בס"ק מ"ב והגר"א ז"ל בס"ק צ"ב, דהטעם הוא מפני דשבועת סיני קדמה.

כן מצינו בד"מ בטור חו"מ ריש סי' כ"ח, ובחו"מ שם בסמ"ע ובש"ך סק"א שמביאים בשם המהרי"ו שכתב, דאם שום עד יאמר שאין רשאי להעיד מחמת שקיבל עליו בסוד שלא לגלות הדבר אז בע"ד (אותו בע"ד שאמר לו בסוד שלא לגלות) יתיר לו לגלות הדבר. והט"ז מעיר ע"ז, דאפילו התרה א"צ בדומה למ"ש הרמ"א ביו"ד הנ"ז. ובהגהות אמרי ברוך שם מציין למ"ש עוד ביו"ד סי' רל"ט סעיף ז'. והיינו למה שפוסק הרמ"א שם שהנשבע שלא לגלות לחבירו דבר שיצילנו מן ההפסד הוה נשבע לבטל מצוה ואינו חל. ויעו"ש בביאור הגר"א סק"כ.

למדנו מהאמור ששבועה שלא להעיד או שלא יגלה לחבירו דבר שיצילנו מן ההפסד לא חלה, משום דהו"ל נשבע לבטל מצוה, וא"כ אותו הדבר ברופא שמבטיח לחולה או שנשבע על כך שלא להעיד לרעתו, ושלא לגלות דבר שיציל את חבירו מן ההפסד כשיצא לו מזה רעה (בדומה למה ששואל עוד כבו' בדבריו בגילוי פרטים למעבידו וכדומה) הו"ל נשבע לבטל מצוה ולא חלה השבועה, ומותר וגם חייב להעיד.

ברם דא עקא ששאלת כבו' היא לא על כשנשבע במפורט רק על האמור, אלא על המקובל באופן כללי אצל כלל הרופאים והנקרא בשם סודיות רפואית ועל שבועת הרופאים אשר ג"כ כללית היא, וא"כ בכל כגון זה יש לומר שחלה ההבטחה והשבועה בכולל גם על עדות בפני בי"ד וכדומה, וכפי שמצינו באו"ת חו"מ שם סי' כ"ח סק"א ושער המשפט סק"ב, ופ"ת סק"ג ובסי' ל"ד ס"ק י"ד ועוד, שמבארים שבכולל חלה השבועה (ועפי"ז כותבים להסיר תמיהת הט"ז) יעו"ש.

אלא דמכל מקום נראה לי דאפ"ה היות דאע"פ שחל בכולל מ"מ הא עבירה בידו על שנשבע לבטל מצוה, לכן מסתבר שהרופא, ובפרט הרופא הדתי, לא כיוון כלל בשעת שבועתו לכלול בה גם שלא לגלות דבר שבהמנעותו עבירה בידו, [אלא אדרבא אילו זכר מדבר זה היה מכוון בפירוש שלא לכלול זאת], ולכן יוכל שפיר להעיד עדות בבי"ד, וכן לגלות כל דבר שיש מצוה בידו לגלות זאת.

ואפילו בחשש הרחוק שאולי כן חלה השבועה גם ע"ז בכולל, ולמי שירצה בכל זאת לחשוש לכך, יש לו עצה שיתירו לו השבועה בבי תלתא ע"י חרטה, (ובחרטה סתם השו"ע שלא אמרינן בזה הותר מקצתו הותר כולו כדאיתא ביו"ד סי' רכ"ט סעי' א'. וגם יוכל לומר בלשון שלא אמרינן הותר כולו כדאיתא ביו"ד סי' רל"ב סעיף ח' עיי"ש) וכפי שמצינו באמת בערוה"ש בחו"מ שם סעי' ה' שפוסק שבמקרה שחלה השבועה, כגון בעד אחד, דמכל מקום מצוה להתיר לו השבועה ע"י חרטה בהיות והוא דבר מצוה כדי להציל ממון חבירו ע"ש.

ובעצם זהו גם מה שפוסק הרמ"א ביו"ד שם סי' רל"ט בהוסיפו לכתוב, שמ"מ נ"ל דיש להתירה תחילה ואח"כ יגלה לו דלא עדיף ממה שהוא מדרש חכמים ע"ש, ולכאורה נראה כסותר א"ע, דמקודם כותב הרמ"א דהוי זה נשבע לבטל מצוה ולא חל ומיד תוכ"ד כותב דמ"מ יש להתירה תחילה, אלא דרצו"ל, דמעיקרא דדינא הו"ל זה בעצם נשבע לבטל מצוה דלא חל, אלא דבהיות שזה ממדרש חכמים מוצאת לה מקום אחיזה לחול, ועל כן יש מ"מ מצוה להתירה תחילה לפני שמצוים עליו לגלות. ויעו"ש בביאור הגר"א סק"כ מ"ש בזה.

וזוהי התשובה גם למה שכבו' שואל עוד במסגרת שאלתו, אם יש משום גילוי סוד בהדרכת סטודנטים ליד מטת החולה, כאשר המטרה היא לימוד הסטודנט ולא עזרה לחולה. ובכאן במדת מה הדבר עוד יותר פשוט להתיר, דהא בשעת השבועה יודע כל רופא שידריך סטודנטים ליד מטת החולה, כשם שנהגו אתו ככה, וא"כ בודאי לא כיוון להכליל בשבועתו שלא לגלות גם לסטודנטים. ויש עוד סברא נוספת לומר, דבכל חכמה ישנו הכלל של ומתלמידי יותר מכולם, וע"י ההסברה להם והשאלות ששואלים, לא פעם מתעורר גם אצלו דבר מה חדש לתועלת רפואתו של החולה, באופן שיוצא שיש בזה איך שהוא גם עזרה לחולה.

[אלא שמבחינה אחרת יש לדון על דבר אסיפת הרופא מסביב למטת החולה סטודנטים מתלמדים ומראים להם מקומות נגעי - המחלה בשטחי הגוף, ואפילו במקומות נסתרים. והוא, מפני, דיש בזה הלבנת פנים לחולה, ובפרט כשמביאים גברים מסביב לאשה חולה, או להיפך.

ואני רואה סמוכים לדברי בדברי הגאון הנצי"ב ז"ל בהעמק דבר ויקרא (י"ד - נ"ה) עה"פ: להורות ביום הטמא וביום הטהור זאת תורת המצורע שמבאר עפ"י הראב"ד בתו"כ, דפי' להורות היינו שהכהן יהא מורה בשעה שבא מעשה לפניו ויהא קורא לתלמידיו ולהראות להם בעין צורת הנגע ופרטיו וכו', וזה שמסיים הקרא בלשון וזאת תורת המצורע כותב לבאר, מפני שזה הדין אינו בכל מקום אלא בצרעת, דבאמת הוא בזיון גדול לאדם שיתקבצו תלמידים רבים ויביטו על בשרו ונגעו, ודאי בהוראה כיב"ז במק"א אסור לעשות כן ולהלבין פני השואל, אבל זאת תורת הצרעת שיגיע לו כפרה על שהלבין הוא פני חבירו עיי"ש.

וא"כ נלמד מזה גם דיש מקום לאסור לרופא לאסוף מסביב למטת החולה סטודנטים מתלמדים משום איסור הלבנת פני החולה, ומן הראוי איפוא שהרופא ירצה את החולה שיסכים לכך. ואם מביע התנגדות יש לו למנוע מלהביאם מסביב למטת חולה זה, ויש להאריך].

ולשאלתו האחרונה במסגרת זאת השאלה. בחולה במחלת האפילפסיה שנהיגתו עלולה לסכן את עצמו ואת אחרים, האם מותר למסור על מחלתו לשלטונות הרשוי, והאם יש אולי חיוב לעשות כך?

הנה לית דין צריך בושש, ובודאי הברור שמותר וגם חייב למסור על מחלתו לשלטונות, דאין לך דבר העומד מפני פקוח נפש מלבד הג' עבירות, ופשוט.

(ג) אתאן לשאלתו השלישית והאחרונה, והיא, אם אסכים שהרבנים יסתייעו בקביעת דם נדה בשתי דרכים: (א) קיימות טבלאות של צבעים וגוונים מפורטים שנקבעו באופן מדעי. ניתן לסמן את כל הגוונים של נדה או ספק נדה, וכך יוכלו הרבנים להשוות את השאלות לצבעים אלו ולהחליט אם האשה נדה. (ב) ניתן להשתמש בחומר כימי מפוחם אשר בתגובה של שינוי צבע נותן תשובה אם יש בחומר מסוים דם או לא, ע"י שימוש בחומר זה ניתן להוכיח אם בכלל מדובר בדם או לא, ע"כ.

הנה לדעתי יש לקרוא נדחה להצעותיו. כי לפי ההלכה אין לסמוך על קביעת סוג הדם ומראהו היוצא מרחם האשה על הרופאים ועל הידע - הרפואי, [זאת מחוץ מהדיון והקביעה הכללית של ההלכה שנאמנות הרופאים מטילה רק ספק], ופוק חזי לרבותינו הקדושים התנאים והאמוראים שכל רז לא אניס להו וידעו באמת על פי סוד ד' ליראיו להבחין בסוגי הדמים אם המה מהחמשה דמים הטמאים המפורטים במשנה בנדה ד' י"ט ע"א, או לא, ובכל זאת מצינו לכמה וכמה מהם שכבר לא רצו לסמוך על עצמם לחזות ולהבחין בין דם לדם, אם הוא מסוג הטמא או הטהור, כדיעוין מהמובא בגמ' שם ד' כ'. והטור ביו"ד סי' קפ"ג אחרי שהציע עיקרה של ההלכה, שלא כל דם הבא מן המקור טמא, אלא דוקא ה' מיני דמים, הוסיף מיד וכתב, דמיהו משרבו הגלויות ונתמעטו הלבבות חששו שמא יבואו לטעות באיסור כרת וכו' החמירו לטמא לכל מראה דם אדום. ועוד לו בסי' קפ"ח חזר הטור לכפול זאת, ופוסק בזה"ל: דבר תורה ה' דמים טמאים באשה ותו לא. והאידנא נתמעטו הלבבות חזרו לטמאות כל שיש בו מראה אדום בין אם הוא כהה הרבה או עמוק וכן כל מראה שחור עכ"ל. וכך נתקבלה ההלכה בכל ספרי הפוסקים רוא"ח באין חולק לטמאות כל שיש בו מראה אדום. והדיונים, המבחנים, והמחקרים שעושים מורי - ההוראה, הוא רק לברר אם זה בא מן הרחם, ואם המראה הוא אמנם מראה אדום, ולזה לא צריכים לידע - רפואי, רק המורה הוראה שואל וחוקר זאת בפיו, ומבחין בעיניו, ופוסק את פסקו לפי כללי ההוראה המקובלים.

לכן עם כל הכבוד אין כל מקום להצעת כבו', ואתו הסליחה.

ואסיים בברכת כתיבה וחתימה טובה בכבוד רב ובהוקרה אליעזר יהודא וולדינברג

שו"ת ציץ אליעזר חלק יג סימן פג

א. עוד בענין גדרי צהבת בתינוקות ילודים. ב. אם מועיל נתינת ויטמין ק' לתינוק שנשאר עוד קצת צבע בהיר בעור שיוכלו למולו כבר. ג. כשמבצעים החלפת דם לתינוק אם יש לחכות לאחר מיכן ז' ימים כדי למולו. ד. תינוק שנולד בעזרת מלקחיים וזה השאיר נפיחיות על הראש של התינוק, וכן כשמשכו לו יד או רגל וזה גרם לחוסר תנועתית זמנית אם יש לחכות עם המילה עד שיתרפא מזה. ה. אם מותר לרחוץ בשבת עיני תינוק שיש לו הפרשה בעינים עם מים רתוחים פושרים וצמר גפן.

ב"ה. י"ח לחדש חשון תשל"ז. ירושלים. לכבוד הרה"ג הרב אליעזר יהודא וולדינברג נ"י, אב בית הדין הרבני האזורי בירושלים שלום ורב ברכה.

בתחילה כוונתי היתה אך ורק לשאול כמה שאלות הנוגעות לבעיות שכיחות אצל תינוקות בימים הראשונים לאחר הלידה העשויות להשפיע על המילה.

אבל לאחר השיחה עם הרב עיינתי קודם במכתבים שהרב שלחם לד"ר שטיינברג.

בנוגע לשאלה על השפעת הצהבת על ברית המילה והתשובה של כבוד הרב. מפליא ומשמח לראות עד כמה המאירי בשבת ד' קל"ד ע"א וגם ר' יעקב הגוזר העריכו שקיים גורם של חוסר בשלות (את הנ"ל אני לא מביא מידיעותי אלא ממכתבו של הרב).

אני גם מעיד ומסכים עם דעת הרב שקשה לקבוע לפי מראה אם הצהבת בירידה או בעליה אבל יש לקחת בחשבון את הנתונים הבאים.

(א) אסור לקבוע רמת הצהבת בלי בדיקת בילירובין. בדיקה זו יכולה להוציא את הספק של מחלוקת הרופאים היות והיא מהימנה ובעזרתה ניתן לקבוע בודאות אם הצהבת היא פיזיולוגית או סימן של מחלה ומה רמתה וכמובן אם הנטיה היא לרדת או לעלות.

(ב) עלי להבהיר ברורות שלא נותנים ויטמין ק' לתינוק לפני הברית ליתר זהירות ובטחון, הויטמין ק' ניתן מיד לאחר הלידה אצל פגים ולאחר לידות קשות והסיבה היא קשורה עם מנגנון הקרישה מיד לאחר הלידה. עד ליום החמישי לאחר הלידה מנגנון הקרישה מפותח במלואו ואם הוא איננו מפותח אזי הסיבה היא מחלה ויש לדחות את הברית ולא לתת ויטמין ק' לפני הברית.

(ג) אני שמח שכבוד הרב מסכים אתנו שאם הצהבת היא פיזיולוגית ובירידה עם מצב כללי טוב ניתן למול את התינוק ביום השמיני.

אבל כעת הנני רוצה לעורר שתים שלש בעיות נוספות. א. אם ילד היה עם צהבת בדרגה גבוה שהצריכה החלפת דם אז הוא קיבל גם אנטוביוטיקא. הילד יכול לצאת מבית החולים /ארבעה עד חמישה/ ימים לאחר החלפת הדם, אבל דעתי האישית שלי המבוססת על הנסיון היא שיש לחכות שמונה ימים עד לברית מילה.

אני ראיתי במכתבו של הרב שגדולי הפוסקים האחרונים נחלקו בדיעותיהם בנדון, אבל הנקודה שלי היא: - הילד עבר פעולה של החלפת דם כללית שנעשית בעזרת הכנסת צינור בתוך כלי הדם הפנימיים, היא עוברת ללא בעיות אם היא מבוצעת כדבעי, אבל לפי דעתי יש מקום לחכות שמונה ימים לאחר מיכן בכדי לראות אם לא מופיעים סימני זיהום כללי או מקומי.

ב. אם תינוק קיבל טיפול עם אנטוביוטיקא אנו בדיעה שיש לחכות או /עשרים וארבע/ שעות הזמן שבו האנטוביוטיקא מהזריקה האחרונה עדיין משפיע, או /שמונה/ ימים עד לברית. אני מחמיר בזה בגלל סיבה דומה לטיעון דלעיל, דהיינו: קביעת רופא שהתינוק הבריא לאחר ובזמן מתן אנטוביוטיקא שרירה וקיימת, אבל יש לראות שבלי אנטוביוטיקא מצבו של הילד נשאר טוב.

ג. המחלוקת על גוון הצהבת היא מאד מענינת, והפעם אני מתיחס גם למכתבו השני של הרב על נוסחת הרמב"ם ירוק ביותר.

שמחתי לקרוא עד כמה שהפוסקים היו בקיאים בגוונים שונים של צהבת, אבל יש לי להעביר לכבוד הרב מה שאני למדתי מנסיוני ומהידיעות האחרונות ברפואה.

הצהבת הוא גוון של העור כתוצאה מרמת בילורובין בעור. אם יש משהוא שמשפיע על בילורובין משפיע על הצהבת גם כן, כעת אנו למדים שאור השמש משפיע על הבילירובין בעור והילדים ששוכבים על יד חלונות מוארים באור השמש הם פחות צהובים מאחרים ששוכבים בפנים החדר.

משתמשים כעת בנרות חשמליות עם תדירות חשמלית המתקרב לקרני השמש בכדי לפרק את הבילירובין שמתוך העור ולהוריד את רמת הצהבת.

לכן יש להתיחס לגוונים של צהבת, וגם בהתחשב עם מקומו של הילד בבית, רחוק או קרוב לאור השמש.

כל עוד שאנו למדים יותר אנו משתכנעים שאסור להסתמך על גוון העור אלא אך ורק על בדיקת הבילירובין.

וכעת ברצוני לשאול את הרב את השאלה הבאה: לפעמים כשהאשה מתקשה בלידתה, המילדת או רופא הנשים עוזרים לה בעזרת מלקחיים או שולפן ריק שמוציא מהר את התינוק החוצה על ידי לחץ שלילי. זה משאיר נפיחיות על הראש שאם הן שטחיות חולפות במשך כמה ימים, אבל אם הן בשכבה עמוקה יותר חולפות רק לאחר חדש או חדשיים. כמו"כ לפעמים בזמן הלידה יש צורך למשוך יד או רגל החוצה או לדחוף אותם פנימה, וזה גורם לחוסר תנועתיות זמנית של היד במיוחד.

המצבים הנ"ל אינם מסכנים את חיי הילוד, והם לא מהוים מחלה כללית, האם הם דוחים את הברית?

בנוגע לפסקה האחרונה במכתב השני של הרב הדן בהפרשה מעינים כבוד הרב כותב כשברור שזה רק גורם חיצוני ובת חלוף הרי בודאי שלא מחללים אז את השבת המבוסס על הרמ"א שם והש"ך, עלי להבהיר: - בהתחלה ההפרשה היא חיצונית כתוצאה מסתימת צנור הדמעות לאף מהפרשות בזמן הלידה, אבל אם משאירים /עשרים וארבע/ שעות, תקופת השבת, מתוספים על זה חידקים, ואז מתחילה הבעיה הזהומית, לכן הייתי מבקש מהרב לעיין מחדש ולהתיר רחיצת עינים עם מים רתוחים פושרים וצמר גפן גם בשבת. בכבוד רב ובברכה איסקזון מאיר.

תשובה. ב"ה. כ"ג מרחשון תשל"ז. ירושלים עיה"ק תובב"א. למכובדי היקר ד"ר מאיר איסקזון נ"י שלום ורב ברכה.

יקרת מכתבו שהמציא לי אתמול קראתי בתשומת לב, ונהנתי מדבריו והסבריו הרפואיים, והנני להשיב לו כדלקמן.

(א) אני מסכים בהחלט לדעתו שלפי ההתפתחות הצהבת ע"י בדיקת בילירובין, שהוא בדוק ומנוסה, אזי אסור לקבוע רמת הצהבת בלעדי זה, באשר רק בדיקה זו יכולה להוציא את הספק של מחלוקת רופאים ובעזרתה ניתן לקבוע בודאות אם הצהבת היא פיזיולוגית, או סימן של מחלה, ומה רמתה.

אולם אחרי הקביעה ע"י הבדיקה האמורה, יש אבל להתנהג להלכה כפי שקבעתי במכתבי הראשון, דהיינו: דכל צהבת, ובכל דרגה שהיא, דוחה מילה בזמנה, וכל עוד שמראה הצהבת נראית בכל הגוף, או אפילו ברובו, אין לבצע המילה, על אף קביעת רופא שהיא כבר בתהליך ירידה, ורק כשנראה בעליל שהצהבת בתהליך של שקיעה, דחלפה מרוב הגוף והמראה נהיה בהיר, והרופא קובע שאפשר למול, יש לסמוך עליו, ואזי אם הצהבת היתה פיזיולוגית א"צ להמתין ז' ימים, ואם נבעה ממחלה יש לדחות המילה ז' ימים מיום הבראתו.

(ב) עמ"ש בתוך דברי שנדמה שליתר בטחון וזהירות נותנים הרופאים ויטמין ק' לתינוק כזה שנשאר עוד קצת צבע בהיר בעור. משיב ע"ז כבו' בתוקף שלא נותנים כזאת לפני הברית ליתר זהירות ובטחון, והויטמין ק' ניתן מיד לאחר הלידה אצל פגים ולאחר לידות קשות, והסיבה היא קשורה עם מנגנון הקרישה וכו', והסיבה היא מחלה, ועל כן, יש לדחות את הברית ולא לתת ויטמין ק' לפני הברית.

ושוב אני מסכים בהחלט עם דבריו, אך במה דברים אמורים כשהמדובר באמת שהוא ניתן עבור אי התפתחות מנגנון הקרישה, ושהסיבה היא מחלה, אבל המדובר שלי כשזה ניתן לסיבת צהבת של חוסר בשלות ולא מחלה והצהבת כבר בתהליך הירידה וההחלפה ונשאר רק קצת צבע צהוב בעור. וביססתי את דברי על מה ששמעתי בבירור (וראיתי גם מעשה) שישנם רופאים שנוהגים ככה, שבמקרים שהצהבת לא עברה לגמרי, אבל היא כבר בדרגה שאפשר למול ביום השמיני, דאזי נותנים ויטמין ק' ליתר בטחון כדי להבטיח את קרשת הדם המהירה. וזהו למעשה כנראה מה שכבו' בעצמו מסכים ג"כ, שאם הצהבת היא פיזיולוגית ובירידה עם מצב כללי טוב שניתן למול את התינוק ביום השמיני, ורק אותם הרופאים ליתר בטחון ממשיכים עוד לתת לתינוק עד אחרי המילה ויטמין ק'. ואולי יש בזה מחלוקת רופאים?

(ג) כבו' מביע דעתו התוקפנית, שבמקרה שהצהבת היתה בדרגה גבוהה שהצריכה החלפת דם, והתינוק מקבל עבור כך גם אנטוביוטיקא, שהגם שהילד יכול לצאת מבית החולים כעבור ארבעה או חמשה ימים לאחר החלפת הדם, בכל זאת דעתו האישית המבוססת על הנסיון היא שיש לחכות שמונה ימים לאחר מיכן עד לברית מילה בכדי לראות אם לא מופיעים סימני זהום כללי או מקומי.

והנה אני מסכים ללא כל הסתייגות לדעתו האמורה, ולא אדע איפוא שראה בדברי שכתבתי דלא כן, או שיש חילוקי דעות בפוסקים בנידון זה.

מה שכן דברתי בדברי הוא, על תינוק שמקבל אנטיבביוטיקה (אנטיביוטיקה) משום חשש למחלה זהומית ולפי הנתונים שפירש לי ד"ר שטינברג במכתבו, היינו: תינוק שיש חשד למחלה זהומית והוחל בטיפול באנטיביוטיקה ושיתכן שלפי כל הבדיקות התינוק הבריא כבר, אך מקובל לתת הטיפול למשך חמישה עד שבעה ימים, האם המילה נדחית עד סוף הטיפול? ואז יש למנות ז"י? ועל זה הוא שהשיבותי לו את דברי במכתבי הב' אות ג', והתנתי את הדבר בהסכמת הרופא.

אבל במקרה של החלפת דם, אין כל ספק שהדין עם כבו' שצריכים לחכות לאחר מיכן ז' ימים. ואוסיף בזה, שכך ראיתי גם בס' שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' קכ"א שפסק בכזאת, וז"ל: והילדים שנקראו בלו - בייביס שמוציאים מהם הדם שלהם ונותנים דם אחר, היה עובדא אצלי והצרכתי להמתין ז' ימים אחר שכבר אמרו הרופאים שהוא באופן טוב כילדים בריאים, שאין לך חולי גדול מזה שהוצרכו להחליף דמו, אף שהרופאים אמרו שיכולים למולו עכ"ל. ואני מצטרף בזה לזאת הדעה. ושלא מועיל בזה אפילו הסכמת רופא.

וכעת שאני קורא דעת כבו' להחמיר בדרך כלל בתינוק שמקבל זריקות אנטיביוטיקה, לאחר שהתינוק הבריא, יש עדין לבחון השפעת האנטיביוטיקה עם גמר הנתינה אם אמנם מצבו של הילד נשאר טוב. ברור שאני מצטרף לזה. וכמו שכתבתי גם בדברי שם שאין להחליט בזה בלי הסכמת הרופא. היינו: המטפל והנאמן, ורק מפני שיש מקרים שגם אחרי הסכמת הרופא, ההלכה עדיין איננה מסכימה לכך, לכן בכאן הבעתי דעתי שנראה הדבר שההלכה יכולה להסכים לדעת הרופא אם מביע דעתו ההחלטית לאפשרות ביצוע המילה.

(ד) אני מודה לו על פירוטו והבהרתו מהידע הרפואי כהיום על גווני - הצהבת ותוצאותיה וסיבותיה, ודרך הטיפול בם. ועד כמה שהכרחי הדבר להסתמך רק על בדיקת הבילורובין.

(ה) מה ששואל כבו' ע"ד שלפעמים כשהאשה מתקשה בלידתה ועוזרים לה בעזרת מלקחיים וכו', משאיר זה נפיחיות על הראש של התינוק שאם הן שטחיות חולפות במשך כמה ימים, אבל אם הן בשכבה עמוקה יותר חולפות רק לאחר חדש חדשיים, וכמו"כ לפעמים בזמן הלידה יש צורך למשוך יד או רגל החוצה או לדחוף אותם פנימה, וזה גורם לחוסר תנועתיות זמנית של היד במיוחד, האם המצבים הנ"ל שאינם מסכנים את חיי הילוד והם לא מהוים מחלה כללית דוחים את הברית?

אשיבנו על זה, דהנה ביו"ד סי' רס"ב סעיף ב' כתוב דאם חלה באחד מאבריו וכו' ממתינים לו עד שיבריא, ומבאר הש"ך בסק"ג דמשום צער וחולי כל שהוא משהין אותו למול עד שיבריא, וכך מוסיף להביא בשם הגאון דכל תינוק שהוא מצטער בין מחמת חולי בין מחמת דבר אחר אין מוהלין אותו עד שיבריא ע"ש ואם כן רק אם הרופא יקבע דאין כאן חולי כל שהוא ושאין גם להתינוק צער מחמת הדבר אחר שגרם לו זאת, ושלמילה לא תהא כל השפעה לרעה על הדיפאקט הזמני הזה אזי אפשר למולו. אחרת, יש להמתין עד שיתרפא מזה ולא יהא לו יותר צער מזה.

(ו) דבריו האחרונים המה בקשר להפרשה מעינים, ולמ"ש בסוף דברי במכתבי הב', דכשברור שזה רק גורם חיצוני ובת - חלוף דבודאי שלא מחללים אז את השבת ע"ז.

וע"ז מעיר כבו' דאם אמנם בהתחלת ההפרשה היא חיצונית כתוצאה מסתימת צינור, אבל אם משאירים עשרים וארבע שעות לתקופת השבת, מתוספים על זה חידקים ואז מתחילה הבעיה הזהומית, ולכן מבקש ממני לעיין מחדש ולהתיר רחיצת עינים עם מים רתוחים פושרים בצמר גפן גם בשבת.

ועל זה אשיבנו, דבהחלט מותר לרחוץ בשבת את העינים עם מים רתוחים פושרים וצמר גפן, גם במקרה שהתחלת ההפרשה היא חיצונית, וכדי למנוע עי"כ זיהום, ומה שאסרתי בזה במכתבי, הוא לחלל עבור כך את השבת במלאכה דאורייתא, שעל זה הוא המדובר בש"ך שם שציינתי בדברי וכן באו"ח סי' שכ"ח סעי' ט' שמציין שם, אבל ברחיצת העינים במים רתוחים פושרים וצמר גפן, אין כל מלאכה דאורייתא (דהא אין המדובר בלהרתיח המים בשבת), ואי משום סחיטת הצמר גפן, לדעתי אין מקום לחשש איסור סחיטה עי"כ בהיות שזורקים אח"כ לאשפה חתיכת הצמר גפן, וגם הנוזל הנסחט הולך ג"כ לאיבוד, ואין דרך סחיטה בכך כלל, והטיפות הנצרכות לגוף רחיצת עיניו הקטנות אין בה כדי סחיטה, וזהו חוץ מה שגם לא הוי פסיק רישא לכך, ובפרט כשחתיכת הצמר גפן יותר גדולה ומטביל רק קצתה, ומה גם כשיש לה בית אחיזה (עיין או"ח סי' ש"כ סעי' י"ז), על כן כאמור מותר גמור הוא לרחוץ בשבת לתינוק שיש לו הפרשה בעינים עם מים רתוחים פושרים בצמר גפן. בכבוד רב ובהערצה אליעזר יהודא וולדינברג.